|
שירה בקול רם וצעקני עלולה להרוס את מיתרי הקול
|
|
|
|
|
הצרידות, מסתבר, היא מכת-מדינה בארץ. מורים, גננות, שחקנים, קריינים ואישי-ציבור, המרבים להשתמש בקולם, סובלים לעיתים קרובות מהפרעות בקולם. אבל, לא רק הם. נראה כי בישראל נמצא מצבה של תרבות הדיבור בשפל המדרגה. הדיבור הצעקני, הצרוח והגס, הוא נחלת רבים אצלנו. נגע הצרחנות פשה בכל רבדי החברה - ברחוב, בבית הספר, בגן הילדים ובמגרש המשחקים.
מומחים לבעיות הצרידות קובעים, על-פי ניסיון עשיר שצברו, כי אחוז מקרי הצרידות בארץ הוא הגבוה בעולם. בבדיקות שנערכו בבתי-ספר שונים, סבלו מצרידות כ-20 אחוז מכלל הילדים. לדברי המומחים, המורים אינם מודעים דיים לטכניקות של הדיבור הנכון בכיתה. מורים וגננות רבים לא קיבלו כל הכשרה לשימוש נכון בקול ובדיבור בתקופת הכשרתם בסמינרים למורים ולגננות. כתוצאה מכך מתחילים רבים בעבודה כאשר קולם צרוד ומאומץ, או שהיגויים לקוי. צורת-דיבור כזו משמשת דוגמא רעה לתלמידים ומפריעה להם במסגרת חומר הלימוד בצורה ברורה ויעילה.
המומחים מטעימים, כי שירה בהיקף רחב מאוקטבה אחת, וכן שירה בקול רם וצעקני, מאמצות את קולו של הילד ועלולות להרוס את מיתרי-קולו, לגרום ליבלות והתרופפות המיתרים לצרידות. המומחים קובעים, כי שירים רבים, המושרים בגנים ובבתי הספר, אינם מותאמים ליכולת השירה של הילדים.
הגננת והמורה בכיתות הנמוכות אינן מתחשבות במיגבלות הקול של הילדים ושרות בקולות נמוכים, במקום להתאים עצמן לקולות הילדים. הילדים שרים, בדרך כלל, בגובה קולי, החופף את המחצית העליונה של קול סופראני-נשי. בתקופת חילוף הקול (בגילים 14-16) חלים שינויים גדולים במבנה המיתרים והם מתעבים ומתארכים כמעט פי שתיים. בתקופה זו אסור לשיר, במיוחד כשהמדובר בבנים, כי השינויים במיתרי-קולם קיצוניים יותר מאשר אצל בנות.
אולם, מסתבר, כי רוב הפרעות הקול נגרמות בשל שימוש בלתי נכון במערכת הדיבור. זו פועלת כיחידה משולבת ומתואמת של נשימה, הפקת-קול בהתאם למבנה המיתרים, תהודת, הגברת וריכוז הצלילים הגרוניים, בעזרת חללי התהודה - הפה, הגרון והאף, והיגוי הנעשה בכלי הדיבור - הלשון, החיך, השפתיים והשיניים. קובעים המומחים: כדי שיהיה הדיבור בעל עוצמה מספקת והקול יהיה חזק - יש לנצל נכון את הנשימה, על-מנת שתספיק ליחידת-דיבור שלמה - למשפטים.
בהקשר לכך גורסים המומחים, שהסיבות העיקריות לשכיחות הגבוהה של הצרידות בארץ, אצל ילדים ומבוגרים כאחד, הן: תרבות-דיבור, עצבנות ותוקפנות-יתר, המתבטאות, בין השאר, בצורת הדיבור, בחוסר-ידע ודוגמא של דיבור נכון מצד המחנכים ומנהיגי הציבור. כדי להתגבר על נגע הצרידות בארץ - קובעים המומחים - חייב החינוך להכשיר את המורים והגננות בשימוש הנכון בקול ובדיבור ויש לכלול שיעורים בתרבות הדיבור בבתי הספר, נוסף ללשון, חיבור ודקדוק.