|
[צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
מרכז אדוה פירסם הלילה (יום א', 16.12.07) את הדוח השנתי שלו, המציג את המגמות החברתיות והכלכליות המרכזיות בישראל.
הנתונים העדכניים מעמידים בסימן שאלה את הטענה כי המדיניות הממשלתית מקדמת את החברה הישראלית במגוון רחב של נושאים, ובהם חינוך והשכלה, בריאות וביטחון סוציאלי. מסקנתם העיקרית של מחברי הדוח היא כי ישראל זקוקה למדיניות המשלבת חתירה לצמיחה עם חתירה לחברה הוגנת, שוויונית וצודקת. לצורך כך יש לפזר את ההשקעות בין כל חלקי החברה ובין כל אזורי הארץ, ולהעניק לכלל האזרחים כלים אשר רוכזו בשנים האחרונות בידיהם של מעטים.
להלן עיקרי הממצאים:
"טפטוף כלפי מטה"
למרות שישראל נהנית, זו השנה החמישית, מצמיחה כלכלית מרשימה, הפערים החברתיים אינם מצטמצמים. ההבטחה של הפוליטיקאים, כי פירות הצמיחה עתידים "לטפטף כלפי מטה", אינה מתגשמת.
צמיחה בלתי מאוזנת
בעשור האחרון, שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר נרשמו בענפי הטכנולוגיה עילית, ועוד יותר מכך - בענף הפיננסים והשרותים העסקיים. לעומת זאת, תוצר התעשיות המסורתיות ירד. חוסר האיזון בולט גם בתחום ההשקעות בענפי התעשיה. בעשור 2006-1997, הטכנולוגיה העילית משכה את ההשקעות הגדולות ביותר. בשנת 2006, מלאי ההון בתעשיות אלה היה גדול ב-150% משהיה בשנת 1997. בענף התעשיות המעורבות הוא גדל ב-42% ואילו בתעשיות המסורתיות הוא גדל רק ב-15%, לערך.
פערי שכר לפי ענפי כלכלה
הפערים בין הענפים השונים באים לידי ביטוי גם בתחום השכר. הנתונים מראים כי עלות השכר הממוצעת בתעשיות הטכנולוגיה העילית עמדה בשנת 2006 על 228 אלף ש"ח. בתעשיות טכנולוגיה מעורבת עילית על 180 אלף ש"ח. בתעשיות טכנולוגיה מעורבת מסורתית על 120 אלף ש"ח. ובתעשיות טכנולוגיה מסורתית על 100 אלף ש"ח.
חלוקת עוגת ההכנסות
תהליכים כלכליים אלה באים לידי ביטוי בחלוקת ההכנסות בישראל. בגל הצמיחה הנוכחי, רק שני העשירונים הגבוהים, ובמיוחד העשירון העליון, הגדילו את חלקם בעוגת ההכנסות. חלקם של שני עשירונים אלה בעוגת ההכנסות גדל בהתמדה בשנים האחרונות. בשנת 2004 גדל חלקם של שני העשירונים העליונים ל-44.2% מסך כל ההכנסות. בשנת 2005 הוא כבר האמיר ל-44.7% מסך ההכנסות, ובשנת 2006 ל-44.8%. חלקו של העשירון העליון לבדו הגיע בשנת 2006 ל-28.3% מעוגת ההכנסות, לעומת 24.4% בשנת 1990. בשנת 2006, ההכנסה החודשית הממוצעת של משק הבית בעשירון העליון עמדה על 40,904 ש"ח - כמעט פי ארבעה מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון החמישי. לעומת זאת, חלקם של שבעת העשירונים הנמוכים ירד, וחלקו של העשירון השמיני נותר כשהיה.
פערים עדתיים ולאומיים
פערי ההכנסות באים לידי ביטוי גם במישור העדתי והלאומי. נתוני שכר של שכירים עירוניים מראים כי רמת ההכנסה הנמוכה ביותר היא זו של אזרחי ישראל הערבים. בשנת 2006 היא עמדה על 70% מהשכר הממוצע. שכרם של יהודים מזרחים עמד על 103% מן השכר הממוצע, ושכרם של יהודים אשכנזים עמד על 139% מן השכר הממוצע. על-פי ממצאי הדוח, נראה כי גל הצמיחה הנוכחי פסח על השכירים העירוניים הערבים. זאת, לאחר ששכרם ירד מ-75% מן השכר הממוצע בשנת 2004 ל-70% ממנו ב-2006.
פערים מגדריים
גל הצמיחה הנוכחי גם אינו תורם לצמצום פערי השכר בין נשים לגברים. בשנת 2006, שכרם החודשי הממוצע של הנשים עמד על כ-63% משכרם החודשי של הגברים. שכר ממוצע לשעה של נשים עמד על 84% משכר גברים לשעה.
שכר מנהלים בכירים
הגידול הבולט ביותר בתחום השכר נרשם בשכר המנהלים הבכירים. עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר, בחברה הכלולה ברשימת "תל אביב 25", גדלה מ-4 מיליון ש"ח בשנת 2003 ל-10.14 מיליון ש"ח בשנת 2006 - פי 2.5 בתוך 3 שנים. עלות השכר החודשית עמדה, בשנת 2006, על 845 אלף ש"ח. במילים אחרות, מנהלים אלה לבדם השתכרו בסכום הגבוה פי 21 מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון העליון.
עלות השכר החודשי של כלל המנהלים בחברות הבורסאיות, בשנת 2006, הייתה גבוהה פי 49 משכר המינימום ופי 22 מהשכר הממוצע.
השכר של רוב הישראלים
לעומת שכר המנהלים הגבוה, שכרם של רוב הישראלים נמוך באופן בולט. בשנת 2005 (השנה האחרונה לגביה התפרסמו הנתונים שלהלן), כמעט שלושה-רבעים מן השכירים בישראל השתכרו עד לגובה של השכר הממוצע (באותה שנה, 7,761 ש"ח). ניתוח מדוקדק יותר מעלה כי 61.3% מן השכירים קיבלו שכר שאינו עולה על 75% מהשכר הממוצע - דהיינו, 5,821 ש"ח. במלים אחרות, 61.3% מן השכירים בישראל צריכים לעבוד לפחות 145 חודשים - 12 שנים - כדי להגיע לעלות השכר החודשית של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל אביב 25".
שכירים עניים
מגמת הגידול בעוני בקרב שכירים נמשכה גם בשנת 2006. מן הנתונים עולה כי, בשנת 2006, 36.7% מן העניים היו שכירים. שיעור השכירים ששכרם מעמיד אותם מתחת לקו העוני עמד על 18.8%.
אבטלה
הצמיחה שהחלה במחצית השנייה של 2003 הורידה את שיעור האבטלה בישראל, משיעורים של מעל 10% למעט יותר מ-7%. אולם הנתון הכלל ארצי מסתיר הבדלים בין-יישוביים גדולים. תמונת מצב חברתית 2007 מציג נתונים על דורשי עבודה, המתפרסמים לפי יישוב. מנתונים אלה עולה כי ישנם קרוב ל-30 יישובים שבהם שיעור דורשי העבודה גבוה מ-10%. במיעוטם השיעור מגיע קרוב ל-20%. כולם יישובים ערביים. לעומת זאת, ישנם יישובים שבהם שיעור דורשי העבודה נמוך מ-1%. רובם יישובים יהודיים מבוססים, דוגמת רמת אפעל, סביון וכוכב יאיר.
זכאות לתעודת בגרות
אחד הכלים הממלכתיים העיקריים להתמודדות עם אי השוויון הוא הענקת השכלה. אלא שמערכת החינוך הממלכתית בישראל היא מאוד לא שוויונית. בחלק גדול מן היישובים בישראל לא ניתנת הכשרה המאפשרת לרוב בני הנוער במקום להגיע ללימודים אקדמיים. בשנת 2006, רק 45.9% מבני ה-17 השיגו תעודת בגרות (כולל מועד חורף). זו השנה השנייה שבה נרשמת ירידה בשיעור הזכאות, אשר עמד על 49.2% בשנת 2004, ועל 46.4% בשנת 2005. מתוך הזכאים, כ-13% החזיקו בתעודה שאינה עומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות. דהיינו, שיעור הזכאים היכולים להציג מועמדות למוסד אקדמי עמד בשנת 2006 על 40% בלבד מקבוצת הגיל.
תשלומי בריאות פרטיים
משקלם של הביטוחים המשלימים והפרטיים, בתוך סך ההוצאה של משקי הבית על בריאות, הוכפל בעשור האחרון. מ-14% בשנת 1998 ל-26% בשנת 2006. הגידול נרשם בכל העשירונים, אך יש פערים גדולים בכל הנוגע לסכומי הביטוח. בשנת 2006, משקי בית בעשירון השני הוציאו 69 ש"ח לחודש על ביטוחים משלימים ופרטיים. משקי בית בעשירון השישי הוציאו 141 ש"ח, ומשקי בית בעשירון העליון - 312 ש"ח.