יום שני 19 נובמבר 2018  11:11
שוש מיימון עיתונאית, צלמת ועורכת, חיה בלוס אנג'לס  |  תגובות הצטרפות ל- VIP
הנקודה היהודית
דגל ישראל - מיכאל סגן כהן


הנני - עבודה של מיכאל סגן כהן

דיוקן עצמי - מיכאל סגן כהן


לחובבי האמנות ביניכם - התערוכה המקיפה של מיכאל סגן כהן ז"ל במוזיאון ישראל יורדת בסוף חודש מאי אז למי שעוד לא הספיק כדאי לרוץ, להתרשם ולהנות

▪  ▪  ▪
את מיכאל סגן כהן פגשתי בשנות השבעים בניו יורק. גבר יפה תואר וגבה קומה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. הדמות של סגן כהן - עיניים כחולות, שיער בלונדיני ארוך (כמנהג האופנה ה'היפית' באותם ימים) דיברה אלי מכמה היבטים.

קודם כל, כאמור, היה יפה תואר ומרשים. חוץ מזה, היה ירושלמי יליד רחביה (שהיא כידוע שכונה אליתיסטית), היה קצין בחיל מודיעין (ואז באותם ימים קצינים קרביים 'עשו לנו את זה'), בניו יורק הוא עבד על עבודת הדוקטורט שלו באמנות וכדי להתפרנס היה נהג מונית.

סגן כהן היה מודע למראה המרשים שלו וגם התלבש בהתאם: זרוק מסוגנן, עם ז'קטים בלויים קמעה, כובע ברט שחור וג'וינט נצחי. העובדה שנער הזהב הירושלמי עבד כנהג מונית רק הוסיפה ל'סקס אפיל' שלו. נכון, שלא היה צריך לדאוג לעלם החמודות, כי אבא שלו, רופא ירושלמי ידוע, שלח לו כסף כדי שיחזור לארץ הקודש עם תואר דוקטור. אבל יותר מכל מיכאל רצה להיות צייר. אמן. ובשביל לממן את הבדים, הצבעים, הג'וינטים והשעות הפנויות מיכאל עבד כנהג מונית.

פעם הצטרפתי אליו לנסיעה. סגן כהן היה נהג מונית מוטרף מכיוון שאהב לפטפט ואנשים סקרנו אותו. הוא היה פותח בדיאלוג עם כל נוסע שעלה למונית וכך הנסיעה אתו היתה אוסף של מונולוגים ודיאלוגים הזויים עם משוגעיה של ניו יורק.

אבל מעל כל זה מה שהכי אהבתי אצל מיכאל היתה האמנות שלו. עד אז פגשתי אמנים ויוצרים שה'ישראליות' שלהם לא דיברה אלי. לא הכילה אותי - צעירה מזרחית מבית דתי.

האמנות שמיכאל עשה פרטה על נים מאוד עמוק אצלי - הנקודה היהודית.

אהבתי לפקוד את הסטודיו שלו בסוהו, ואחר כך ברחוב חמש באיסט וילאג', לצפות בו עובד ומסביר לי 'למה התכוון המשורר', אם חלילה לא הבנתי.

מיכאל עשה דיוקן עצמי שלו כמשה רבנו, העתיק פסוקים מן התנ"ך בכתב יד, צייר את גבולות הארץ וכל מיני סמלים קבליסטים יהודים. אני, שלא התיימרתי להבין באמנות, אהבתי את מה שעשה כי זה פשוט דיבר אלי. דיבר אל עולם מושגים שהכרתי ומשום מה אף יוצר שהכרתי לא התייחס אליו. הקו ששלט בארץ דיבר על ישראליות כנענית וכזו היתה גם הספרות, השירה, האמנות הישראלית. נטולת אלוהים, נטולת אמונה ונטולה כל סממן או גוון יהודי. לכן הרגשתי כה מנוכרת כלפיה. כי הרגשתי שאני יודעת, אוצרת בתוכי עוד רבדים שלא מקבלים ביטוי והנה בא מיכאל ודיבר אתי בשפה יהודית.

מה שאהבתי אצלו שלמרות שהיה אינטלקטואל עם ידע מדהים באמנות, לא התנשא ולא התנסח בריחוק עיליתיסטי. תמיד דיבר בגובה העיניים וסיפר בדיחות סרקסטיות ועסיסיות.

הוא היה 'הזרוק-האינטלקטואל' הכי מקסים שהכרתי.

אחרי כמעט עשרים שנה באמריקה מיכאל חזר לארץ עם ליאורה ועם רות שהיום היא כבר עלמה צעירה, ועם הדוקטורט באמנות.

הוא התמקם ברחביה בירושלים, כתב והרצה על אמנות והמשיך בעיסוק הכמעט אובססיבי שלו ב'חקר היהדות'.

בשנת 1999 מיכאל סגן כהן נפטר ממחלת הסרטן. הוא היה רק בן 54. חמש שנים אחרי אלמנתו ליאורה סגן כהן יחד עם האוצר אמיתי מנדלסון הרימו לזכרו תערוכה יפהפייה ומרתקת: חזון מיכאל. התערוכה מקיפה את יצירתו של סגן כהן משנות ה-70 ועד מותו והיא כוללת העתקות התנ"ך, ציורי ענק של דמויות תנ"כיות דיוקנים עצמיים, מפות הארץ וכל מיני אובייקטים שיצר.

את התערוכה מלווה קטלוג המתחקה אחר מקורות יצירתו של סגן כהן, מנתח את עיסוקו בטקסט התנ"כי ואת התעניינותו בקשר שבין מילה לדימוי.

בדברי ההקדמה לתערוכה אני נתקלת במאמר שמיכאל כתב עוד ב-1977:
"כדי להיחלץ מן הפרובינציאליות ומן המלחמה האבודה שבנהייה אחר מרכזי התרבות והאמנות המערביים, על האמנות הישראלית לחזור אל מקורות התרבות היהודית".

"אמנות יהודית היא אמנות המלה והסמל, אמנות הדרש ולא הפשט. לכן אינה נטורליסטית, ומאידך - אינה מופשטת; היא עוסקת בסמלים, במושגים, בערכים. אין היא אמנות לשמה, אלא עשייה מוסרית-חברתית. בניגוד לאמנות הפגאנית ולאמנות הקתולית (שהיו לאחת ברנסאנס האיטלקי), האמנות היהודית אינה מונומנטאלית. היא נזהרת ביפי החומר והצורה לשמם (לא זהב ולא עגל").

ולא נותר לי אלא לסיים בדברים שהמוזיאון כתב לכבוד התערוכה. הם ממצים את רב גווניותו וייחודו של סגן כהן בשדה האמנות הישראלית:

"יצירתו של מיכאל סגן כהן נוגעת ברבדים השונים של מושג הישראליות, השפה העברית והקשר למקורות היהודיים. היא גם אישית מאוד ומעמידה במרכז את דמותו שלו. סגן כהן היה מבקר ואיש תולדות האמנות, שביצירתו ניכרת היטב היכרותו עם עולם האמנות העכשווית.

סגן כהן היה אמן יהודי נודד שהיה קשור למורשתו העתיקה, אדם של מילים שהתבטא בציורים. הוא הציע אופן הסתכלות אמנותית אחרת על היהדות, על העברית ועל הארץ וביטא את ראייתו זו בשפה חיה ומעודכנת. שדה האמנות הישראלי, שקיבל את יצירתו בהפתעה ואולי אף בחוסר הבנה, מקבל אותה היום כיצירה בעלת השפעה וחשיבות רבה".

תאריך:  14/05/2005   |   עודכן:  14/05/2005
שוש מיימון

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן



רשימות קודמות
"האין פרטנר" יאסר ערפאת, הרוויח "ביושר" את תוארו ואת ההסכמה, כמעט מקיר לקיר, ש"אין עם מי לדבר". אפילו למדקלמי המנטרה כי "שלום עושים עם אויבים", גם להם נפל בסופו של דבר האסימון וזאת לאחר 4 שנות אינתיפאדה, שמחירה יותר מ-1,000 נרצחים חפים מפשע. אפילו "השפויים", רודפי השלום הבלתי נלאים, נשמו לרווחה לאחר שהוא השיב את נשמתו הרצחנית לבוראו.
13/05/2005  |  גורי גרוסמן  |  מאמרים
לא היה צריך להמתין לדוח השנתי האחרון (55ב') של מבקר המדינה היוצא, השופט העליון (בדימ.) אליעזר גולדברג, כדי להגיע למסקנה העגומה הבלתי נמנעת: ישראל היא אחת המדינות המושחתות בעולם.
13/05/2005  |  אריה אבנרי  |  מאמרים
בעתון "מעריב" של יום ו' (6.5.05) התראיין אלוף פיקוד המרכז החדש, יאיר נוה, ובפיו בשורת המעצרים המנהליים. והנה, יומיים לאחר מכן בוצע המעצר הראשון. לכאורה נשאלת השאלה: אם נגד האיש יש אכן ראיות שעסק בטרור והתכוון לפגוע בערבים - מדוע הוגבל המעצר עד אחרי חודש ספטמבר בלבד, גמר מבצע הגירוש? אם הוא טרוריסט וזומם לרצוח - מה הקשר? אם הכוונה היא לסלק מן הזירה ולנטרל כל מי שעשוי להיות פעיל נגד הגירוש - כדאי להתכונן למעצרי מנע המוניים, כיאה למשטר דיקטטורי!
13/05/2005  |  אליקים העצני  |  מאמרים
כדוגמה אופיינית לעקרות הדיון הפוליטי שלנו, ניתן להיזכר בתוכנית עימות במתכונת משפט, שערך פעם הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית למנהיגים הפוליטיים המרכזיים במדינה באותה תקופה: ראש האופוזיציה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו. נערכו שתי תוכניות נפרדות, בהן כל אחד מהם נחקר על-ידי פוליטיקאי מאשים ופוליטיקאי אוהד, במשך שבע דקות כל אחד.
13/05/2005  |  בועז מושקוביץ  |  מאמרים
הפגנת המורים לפני ימים אחדים המחישה - למי שנזקק עדיין להמחשה כזו - את עליבותם ואת חרפתם. אכן, מטבע הדברים מודאגים המורים בשל הידיעות על פיטורי אלפים מהם, אך תגובתם והתנהגותם מציבות אותם בקצה התחתון של טבלת העליבות והאי-כבוד.
13/05/2005  |  עו"ד משה מכנס  |  מאמרים