יום שני 24 יולי 2017  09:52
תקשורת מתמסרת
אבנרי. על שלושה עיתונאים

>
>
>
>
בחודשים האחרונים נחשפה שורה של פרשות שחיתות חמורות שבהן מעורבים כמה מקברניטי המדינה, ובראשם ראש הממשלה, אהוד אולמרט. בתקופה זו בלטו לרעה כמה עיתונאים שניסו, כל אחד בדרכו שלו וכל אחד ממניעיו, לגונן על גיבורי הפרשות הללו. בעשותם כן, הם חטאו למקצועם וביזו אותו. שלושה מהם - אמנון אברמוביץ', איילה חסון ויאיר לפיד - הם אורחי היומן השבועי.

אברמוביץ', מגונן על מושחתים

1) אמנון אברמוביץ': פרשן צנרת הביוב

היו זמנים, בראשית שנות התשעים, שבהם חשבתי שאמנון אברמוביץ' - אדם מבריק בעל חושים חדים ויכולת ביטוי מושחזת - הוא אחד העיתונאים האמיצים במדינה. באותם הימים היה לו טור שבועי פופולארי בעיתון מעריב (שתרם להגדלת תפוצת העיתון בסופי השבוע), טור שעסק לא פעם בשחיתות הציבורית ויצא חוצץ נגדה. כיו"ר עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, שיתפתי עימו פעולה והעברתי לו חומרים הנוגעים לכמה פרשות שחיתות חמורות.

כאן המקום לספר שכמה שנים קודם לכן התגלע עימות חריף בינו לביני. אברמוביץ' קיבל מהמגיה של ספרי הביוגרפי על דוד לוי ניירות טיוטא שהכנתי, וללא רשותי, ומבלי שפנה אלי בכלל, דלה מתוכם בסלקטיביות כמה קטעים ופרסם אותם בטורו. הפרסום המגמתי פגע בלוי, שכיהן אז כשר השיכון והבינוי. לא עברתי על כך לסדר-היום: ניסיתי, ללא הצלחה, למנוע את הפצת מוסף השבת של מעריב שבו נכלל הטור, ואף הגשתי תלונה למשטרה נגד אברמוביץ'. מאוחר יותר התפייסנו. לא שבנו לדבר על הפרשה ההיא, וחרף העובדה שעבדתי בידיעות אחרונות, העיתון המתחרה, חלקתי עימו ברצון מידע שהגיע אלי, מידע שנגע בחלקו לאהוד אולמרט, שר הבריאות דאז.

שיתוף הפעולה הפורה שהתקיים בינינו באותה העת עורר בי את האמונה שאברמוביץ' מבין היטב מה רבה שחיתותם של אולמרט ומרעיו ועד כמה היא מסכנת את עתיד המדינה. ראיתי בו שותף למאבק והאמנתי שיתמיד בדרך שתרמתי לסלילתה. בדיעבד, התברר לי שהייתי תמים מדי.

עזיבת העיתונות הכתובה היתה צעד בלתי צפוי של אברמוביץ', מעשה אצילי כמעט אחרון שלו: הוא התפטר ממעריב אחרי שהתעורר חשדו כי מו"ל העיתון, עפר נמרודי, מצותת לשיחותיו בהאזנת סתר בלתי חוקית. בתוקף תפקידי כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב דאז, שיבחתי אותו על מעשהו האמיץ וחיזקתי את ידיו. למרבה האירוניה, כעבור זמן לא רב התגלו מכשירי ציתות גם בחדרי במערכת ידיעות אחרונות, שאותו חלקתי עם עורך הצילומים. סנ"צ ((בדימ.)) ציון ששון מהיחידה לחקירת פשעים בינלאומיים (יחב"ל), שטיפל בפרשת האזנות הסתר, ניסה לשכנע אותי להגיש תלונה במשטרה נגד המו"ל של ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, אבל נמנעתי מלעשות כן, הואיל והחוקר הבכיר לא סיפק לי הוכחות שהאזנה היתה מכוונת כלפי. מאוחר יותר נעצר ששון עצמו כחשוד בניסיון להפליל את מוזס בשליחותם של אחרים.

זמן לא רב אחרי התפטרותו ממעריב עבר אברמוביץ' אל התקשורת האלקטרונית. הוא הצטרף לערוץ הראשון כפרשן מדיני-פוליטי ורשם לזכותו כמה סקופים עיתונאיים חשובים, בהם פרשת "שמפניה": חשיפת העובדה שהפרובוקטור אבישי רביב הוא למעשה סוכן מושתל של השב"כ. אבל, רוממה היתה רק תחנה בדרכו של אברמוביץ' אל חיקו המפנק של הערוץ השני, שם הוא משמש מזה כמה שנים כפרשן מיוחד.

ככל שהעמיקה השחיתות השלטונית - אשר הפכה לסרטן בגוף המדינה ושלחה גרורות כמעט לכל מגזרי המשק - כך גברה ציפייתי שעיתונאים מסוגו וממעמדו של אברמוביץ' יניפו את דגל המאבק בה. כגודל ציפייתי, כך גודל אכזבתי: הצטערתי לגלות שהוא הפך לפרשן חכמולוג וציני, ידידם של הפוליטיקאים, שממהר להטיף מוסר, גם כשאין לו מידע קונקרטי, למי שמחויב למאבק בשחיתות. הבנתי שכיום, בניגוד לעבר, אין עוד מקום לשיתוף פעולה בין עמותה מסוגה של אומ"ץ לבינו, לא משום שהיקף השחיתות בארץ פחת, אלא משום שאברמוביץ' הפך לכוכב טלוויזיה מתנשא, אשר ראשו רווי בשתן ודעותיו הפוליטיות מכתיבות את התנהלותו המקצועית.

כמו מוטי גילת, שהיה עמיתי לעבודה רבת-שנים בידיעות אחרונות, דומה שאברמוביץ' פועל לעיתים מתוך הנחה שהשחיתות הציבורית בישראל מרוכזת כולה בצד הימני של המפה הפוליטית. בהקשר זה, התנהלותו המקצועית הצינית הגיעה לשיא בלתי נתפס לפני כשנה-וחצי, כשקרא לדחוק הצידה את העיסוק התקשורתי-ציבורי בפרשות השחיתות שבהן היתה מסובכת משפחתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כדי לא לחבל במהלך ההינתקות מרצועת עזה, שעמד על סף מימוש. אברמוביץ' כינה את שרון "אתרוג", ובכך אותת לעמיתיו שהאיכר מחוות השקמים הוא "פר קדוש' שאין לגעת בו. השאלה האם מיזם ההינתקות נולד בשל שינוי דראסטי בהשקפת עולמו של שרון, או כדי להצילו מחקירות המשטרה בפרשות השחיתות שלו, שנחשפו בזו אחר זו (כפי שניסחו זאת מתנגדי המהלך: "כעומק החקירה כך עומק הנסיגה"), לא טרדה באמת את מנוחתו של העיתונאי הבכיר: העיקר שההינתקות, מהלך ששירת את אמונותיו המדיניות, תצא אל הפועל; ובקיץ 2005, עם ביצוע ההינתקות, כשהרוחות במדינה סערו, אברמוביץ' ליבה, במידה רבה, את האש כשהתנדב להשיא עצות שונות למערכות אכיפת החוק והשתלח לפרקים במחנה הימין, בימים שבהם מאות משפחות חוות טרגדיה אישית של פינוי מבתיהן.

מחלתו הפתאומית של שרון העלתה לראש הפירמידה השלטונית את גדול המושחתים בפוליטיקה הישראלית: אהוד אולמרט. והנה, חרף בקיאותו הרבה - שהוזכרה כבר - בעברו המפוקפק של ראש הממשלה, בחר אברמוביץ' שוב להתייצב בעמדה של הפרשן הבלתי-תלוי, לכאורה, שכביכול יודע מה טוב ומה רע למדינה. ברגע שאולמרט הכריז על בחינת תוכנית ההתכנסות (שבינתיים נגנזה, כך נדמה), אברמוביץ' - העיתונאי הלא-מוטה - הזדרז לאמצה והחל לספק לראש הממשלה הגנה היקפית צמודה. במונחיו שלו, הוא החביא את אולמרט בתוך פרדס אתרוגים, שבו התכנסו עיתונאים נוספים, חובבי אולמרט או כאלה שפוחדים ממנו, בזמן שאברמוביץ' עצמו התייצב בחזית, הודף מידע שפרסמו כמה עיתונאים אמיצים, מנסה מבטל את ערכן של הבדיקות שעורך מבקר המדינה ומנסה לגמד ממצאים הנחשפים בחקירות המשטרה על מעלליו המושחתים של אולמרט. כל בשורה על סגירת תיק חקירה שהתנהלה כנגד אולמרט הופכת לימי חגו של אברמוביץ'. לרגל המאורע, הוא מקפיד להגיע אל אולפן החדשות ענוב בעניבות חדשות.

השבוע חצה אברמוביץ' את הסף כשטען, בראיון לחיים זיסוביץ' בתוכנית "תיק תקשורת", כי כמה מאלה העוסקים בחשיפת מעשי שחיתות הם מושחתים בעצמם. הכתובת על קיר האולפן היתה זו של החשב הכללי במשרד האוצר, ד"ר ירון זליכה. אברמוביץ' מנהל מסע רדיפה נגד זליכה מאז העז האחרון להעיד בפני מבקר המדינה והמשטרה על ניסיונו של אולמרט (בהיותו שר האוצר) להטות את המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי לטובת איל ההון האוסטרלי פרנק לואי. אמנון, זליכה היה חייב לנהוג כפי שנהג: בספר החוקים של מדינת ישראל נקבע כי מי שיודע על מעשה שחיתות ואינו מדווח על כך לשלטונות - הוא שותף לדבר העבירה. אשר על כן, במקום לרדוף את החשב, בדוק שוב את אתרוגיך. שומו שמים, אולי כמה מהם פגומים.

חסון. עיתונאית חצר

2) איילה חסון: כתבת החצר האחורית

השבוע, בהלווייתו של אורי פורת ז"ל, מנכ"ל רשות השידור לשעבר, נתקלתי במנכ"ל הנוכחי של הרשות, מוטי שקלאר. עמותת אומ"ץ, הזכרתי לו, "טרם קיבלה תשובה לתביעתה להשעות את איילה חסון מתפקידה ולהעמידה לדין משמעתי בגין פגיעה חמורה באתיקה". בראותי כי בן-שיחי אינו מגיב, הוספתי: "היום שלחתי אליך תזכורת שנייה. המכותב הוא משה גביש, היו"ר החדש של הרשות. אני מניח שהפעם תענה לי. בכל מקרה, לא יהיו יותר תזכורות". שקלאר בחר להתרחק ממני. דקות ספורות אחר-כך ראיתי אותו עומד לצידה של חסון, שנכחה אף היא בהלוויה.

מצא העורב את הזרזירה, ולשניהם - כמה מפתיע - אינטרס להגן על ראש הממשלה: שקלאר, אדם בעל כישורי ניהול שנויים במחלוקת, מונה לתפקידו על-ידי אולמרט, והוא רואה לעצמו חובה להגן עליו בכל מחיר; ואילו חסון, מעבר לרצונה לשאת חן בעיני אולמרט כדי ליהנות מסקופים בלעדיים, נשואה לאמרגן שי נשר, שהוא בעל עניין בטיפול בפעילותה האמנותית של רעיית ראש הממשלה, עליזה אולמרט. לא בכדי הפכה העיתונאית "הבלתי-תלויה" למלווה קבועה של ראש הממשלה במסעותיו לחו"ל, במהלכם היא מעניקה לו שירותים עיתונאיים פסולים באמצעות שיווק פומבי של הדלפות מכוונות ומתוזמנות מלשכתו נגד אישים שאולמרט אינו חפץ ביקרם.

לשיא ניוולה הגיעה חסון בהשתתפותה הפעילה בניסיון הנפל לבצע סיכול ממוקד בניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של מבקר המדינה למאבק בשחיתות. היא זו שהציגה לראשונה את ההאשמות חסרות השחר שהטיח סלמון קרובי, חבר מרכז הליכוד, נגד בורובסקי. ככל הנראה, המידע נמסר לחסון על-ידי שולה זקן, מנהלת לשכתו של אולמרט (שהושעתה בינתיים מתפקידה בגין החשדות שהועלו נגדה בפרשת השוחד ברשות המיסים). המדובר היה בהבטחה שנתן כביכול בורובסקי, באמצעות קרובי, לעומרי שרון לכווץ את תיק החקירה בפרשות השחיתות של משפחת שרון אם המשפחה תסייע לו בהתמודדות על תפקיד המפכ"ל, מינוי שבו זכה לבסוף משה קראדי.

אילו היתה חסון עיתונאית חוקרת יסודית ומהימנה, היא היתה בודקת, בטרם פרסום הידיעה, את מניעיו של קרובי ואת סיבת העיתוי המאוחר של גילוי האזרחות המופתי שלו. את המלאכה הזו עשתה עמותת אומ"ץ, שחשפה כי קרובי שימש בשעתו יועץ פוליטי של סגן שר התמ"ת, ח"כ אלי אפללו, ובהסכמת אולמרט, שכיהן אז כשר התמ"ת, "נתפר" לו תקן פיקטיבי, מכניס יותר: קרובי הוגדר כיועצו של השר עצמו, מה שהגדיל את שכרו, על חשבון הקופה הציבורית, כמובן. נציבות שירות המדינה לא פצתה את פיה.

משמעות הגילוי הזה ברורה: קרובי הוא בעל עניין. הוא חייב לאולמרט, ומישהו ודאי ביקש ממנו, גם אם במרומז, להחזיר כעת את התמורה בעד השכר הנוסף שקיבל בעורמה. החומר שאספה עמותת אומ"ץ הועבר למשטרה ותרם לקביעתו של פרקליט המדינה, עו"ד ערן שנדר, כי אין מקום להעמיד לדין את בורובסקי.

כמי שמכיר אותו מקרוב, אני יכול להעיד שבורובסקי הוא לוחם מטבעו. הוא לא יניח לעיתונאית חצר מסוגה של חסון ולמדליפה סדרתית מסוגה של זקן לפגוע ביושרו האישי. בשעתו הוא פנה למשטרה בתלונה נגד שתיהן, שבה החשיד אותן בקשירת הקשר נגדו, ודאג להעביר לחוקרים מידע מאלף על הקשר שנרקם נגדו. חסון תושאלה בעניין, אבל משום מה החקירה מתנהלת עדיין בעצלתיים, ולא ברור האם זקן כבר נחקרה. עמותת אומ"ץ עוקבת מקרוב אחר החקירה בעניינן של חסון וזקן, זאת במקביל לבדיקה שאנו עורכים באשר להתנהלותה של נציבות שירות המדינה בעניין התקן הפיקטיבי של קרובי. התשובה המאוחרת שקיבלנו באחרונה מהנציבות רק מעצימה את עננת החשד בפרשה המסריחה הזאת.

כאמור, במקביל פנינו בשעתו אל שקלאר בדרישה שישעה את חסון מתפקידה עד לסיום החקירה בעניינה ויבחן את התנהלותה המקצועית-אתית בפרשה זו. לצערי, שקלאר - מטעמיו שלו - אינו עושה דבר. נצטרך אפוא למצוא דרך עוקפת מנכ"ל.

לפיד. מלקק ומפרסם

3) יאיר לפיד: מלקק משפחתי

אל יאיר לפיד התוודעתי לפני כעשר שנים, בעת שכיהנתי כיו"ר איגוד העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות. באותה עת הוא כבר היה כוכב עולה בשמי העיתונות הכתובה והאלקטרונית: בעל טור פופולארי במעריב, מראיין ומרואיין מבוקש. במקביל לעבודתו העיתונאית, לפיד הופיע במסעי פרסום, בעיקר בשירות בנק הפועלים, שלא עלו בקנה אחד עם תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים, שהיתה לי הזכות להיות בין חותמיו, כאחד מנציגי העיתונאים.

לא רציתי להפסיק את הצחוק של לפיד כל הדרך אל הבנק, אבל לא יכולתי לעמוד מן הצד לנוכח הפרת תקנון האתיקה. אשר על כן, הגשתי תלונה נגדו במוסדות מועצת העיתונות, כפי שנהגתי ביחס לכוכבי תקשורת אחרים. מי שנחלץ לעזרתו היה אביו, יוסף (טומי) לפיד, שהשתלח בי. טומי (לימים שר המשפטים, האמון על ביצור נורמות המוסר) נוטר לי מאז על פעילותי האתית נגד בנו.


לצערי, אחרי פרישתי מתפקידי באיגוד העיתונאים הארצי ובמועצת העיתונות, ולנוכח השיתוק בפעילות המועצה, חלה הידרדרות בפיקוח על התנהלותם האתית של העיתונאים. לפני זמן קצר ניכרו ניצני תפנית בתחום, בעקבות בחירתה של השופטת (בדימ.) דליה דורנר כנשיאת מועצת העיתונות. באחת הישיבות האחרונות של נשיאות המועצה (שבינתיים חידשתי את חברותי בה) עלה הנושא ביוזמתי, והוחלט לחדש את הפיקוח האתי על השתתפות עיתונאים במסעי פרסום. נטלתי על עצמי את התפקיד כפוי הטובה של הגשת תלונות נגד מפירי האתיקה העיתונאית, אחרי שאף אחד מחברי הנשיאות האחרים לא התנדב לכך. מישהו הרי צריך לבצע את המלאכה.

אך יש לטעמי חריגה אתית חמורה לא פחות: תלותו של מראיין במרואיין, ועוד יותר מכך - תיאום מוקדם של שאלות, כדי לא להקשות על המרואיין. אני נדרש לנושא בעקבות הראיון שערך יאיר לפיד לפני שבועות ספורים עם ראש הממשלה.

עלי לציין שבדרך כלל איני צופה בתוכניות האירוח של לפיד בערוץ השני. אך כשנתבשרנו בתופים ובחצוצרות שהוא אמור לראיין את אולמרט, לא יכולתי להחמיץ את ההצגה המלוקקת הזאת. הרי מה ניתן לצפות ממפגש בין מראיין מחניף לבין חבר קרוב של אביו (שאף מינה את האב באחרונה לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם, בזכות מילות השבח שטומי מרעיף עליו בתוכנית "מועצת החכמים" ובראיונות לתקשורת).

ואמנם, הראיון היה טבעוני, סכריני ובלתי מקצועי, ראיון שהיה כל כולו ניסיון להבטיח שאף אחת משארית שערותיו של ראש הממשלה לא תקוצץ חלילה. בשאלותיו של לפיד, עיתונאי בלתי-תלוי-כביכול, לא היה שום אזכור ממשי ומשמעותי לפרשיות השחיתות של אולמרט, שנחשד בין השאר בקבלת שוחד בסך מאות אלפי דולרים במסגרת עסקות הנדל"ן המפוקפקות שלו. שום שאלה קשה שהיתה יכולה להביך את אולמרט לא נשאלה. לפעמים נדמה היה שראש הממשלה הוא זה שחיבר את השאלות שעליהן הוא השיב.

בעקבות ראיון הנפל פניתי לגיורא רוזן, נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, בתלונה נגד לפיד, אליה צירפתי מאמר חריף בעניין, פרי מקלדתו של שלום ירושלמי ממעריב, עיתונאי ישר ומוערך. מיותר לציין כי רוזן פסק שלא היתה התנהגות חריגה ובלתי אתית של לפיד בראיון עם אולמרט. השבוע העברתי לרוזן מידע מאלף שלא היה ידוע לי בעת הגשת התלונה: לפני זמן לא רב, יאיר לפיד ערך בביתו מסיבת יום הולדת לאביו, בנוכחות ראש הממשלה. החיכוך בין המראיין למראיין חצה כבר מזמן את הקווים.

אם היו לי בכל זאת ספקות באשר למידת האובייקטיביות של לפיד בנוגע לאולמרט, הם נעלמו בעקבות ראיון שערך באחרונה עם בורובסקי. למרבה הפלא, דווקא בראיון הזה הפגין לפיד הצעיר רוח לחימה מן הסוג שנעדר מהראיון שלו עם ראש הממשלה, כל זאת בניסיון כושל לערער את אמינות המרואיין שלו. בורובסקי לא נותר חייב ללפיד, השיב לו כגמולו, ומאוחר יותר אף הגיש תלונה נגדו למוסדות הרשות השנייה.

אותי עניינה עובדה אחרת: במהלך הראיון ניסה לפיד לפגוע ביושרתה של עמותת אומ"ץ, כאשר שייך את פעילותנו הבלתי-נלאית לחשיפת דמותו המושחתת של אולמרט לעובדה שאחד מבני משפחתו של בורובסקי הוא חבר בעמותה. אילו היה טורח לעשות כהלכה את מלאכתו העיתונאית, היה מגלה כי אותו בן משפחה הוא אדם ישר שאינו מכהן באחד המוסדות הנבחרים של העמותה, אינו ממלא תפקיד ביצועי בה, ולא היה מעורב כלל בתהליכי קבלת ההחלטות.

נזכרתי ששאלות בנושא זה נשאלתי בעצמי על-ידי פרקליטו של אולמרט, עו"ד אלי זהר, נגדו הגישה העמותה תלונה ללשכת עורכי הדין בחשד לביצוע עבירה אתית: הייצוג הכפול והבעייתי של ראש הממשלה הנחקר בפלילים, מחד, ושל המפקד העליון של חוקריו, רב-ניצב משה קארדי, מאידך (את קארדי, שכאמור זכה בתפקיד המפכ"ל בהתמודדות מול בורובסקי, מייצג זהר בפרשת עדותו בפני ועדת זיילר). מעניין לציין שגם העיתונאית-סייענית אסתי אהרונוביץ' מהארץ, אשר נשלחה בשעתו להשמיץ אותי במסווה של כתבה על פעילות עמותת אומ"ץ, הציגה לי את השאלה הזאת. דומה כי כל צינורות הביוב שבבסיס שאלת הרפש הזאת מתנקזים אל בור הניקוז שבלשכת ראש הממשלה אולמרט.

לעמותת אומ"ץ אין עניין להניח לעיתונאי המושחז שבזמנו הפנוי מפרסם את בנק הפועלים. פנינו שוב אל הממונה על טיפול בתלונות הציבור ברשות השנייה בדרישה שייתן דעתו על התייחסותו הלא-אתית של לפיד לעמותה בראיון שערך עם בורובסקי. בסוף השבוע הגיעה תשובה מזורה של נציב תלונות הציבור: "מאחר שעמותת אומ"ץ הגישה תלונה למשטרה נגד איילה חסון ואני מניח שהיא נבדקת, אין באפשרותי לקבוע קביעה, רק לתמוה לכאורה על הרלוונטיות של השאלה ששאל לפיד את בורובסקי".

מאחר שאומ"ץ לא הגישה תלונה למשטרה נגד חסון, אני תמה על התשובה המפולפלת של הרשות השנייה ועל הקשר שקיים, כביכול, בין שתי התלונות. תשובתה של אומ"ץ הינה חד-משמעית: אנו תובעים שיאיר לפיד יתנצל בתוכניתו הקרובה בפני ראשי העמותה על הניסיון להכפיש אותם.

חשין. לא בטוח

4) הקינוח השבועי: ידידות משפטית

שופט בית המשפט העליון (בדימ.), מישאל חשין, בפניה אל שר המשפטים החדש, פרופ' דניאל פרידמן: "היינו ידידים קרובים יובל שנים. הלכנו שלובי זרוע. אינני בטוח שאתה שמח במינוי שלך כשר המשפטים. בהכירי אותך אני ידוע שאתה מבולבל יותר מאשר שמח".

תאריך:  10/02/2007   |   עודכן:  10/02/2007
אריה אבנרי

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן

מי ומי בפרשה:
 אריה אבנרי / Arie Avneri 


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
הכנסת חגגה השבוע יום הולדת. חברי הכנסת הסתובבו וסיכות דש חגיגיות על דש בגדיהם לרגל המאורע. 58 שנים של עשיית היסטוריה עברו על הכנסת, וחבריה הנוכחים איחלו לכולנו להחזיר לכנסת את התדמית האיכותית שהיתה מנת חלקה בשנים עברו.
09/02/2007  |  רונן ליבוביץ  |  מאמרים
לדברי ארכיאולוגים ישראלים מלומדים, יש ספק רב בחיוניות ובנחיצות ביצוע עבודות החפירה והקמת הגשר בשער המוגרבים בהר הבית.
09/02/2007  |  ד"ר אברהם בן עזרא  |  מאמרים
סבב התיקים שציפתה לו המערכת הפוליטית בקוצר רוח, הולך ומתברר כמהלך די צולע, כהחמצה. נראה שכל הרה-שאפל מסתכם במינויו של ראלב מג'אדלה לשר הרווחה ומינוי שר נוסף מישראל ביתנו לשר המדע. הכל המתינו בסבלנות לשינויים עליהם דיבר ראש הממשלה, והקו המנחה היה כי לא חשוב שאין שר רווחה ושר משפטים, העיקר שבקרוב לא יהיה אותו שר ביטחון. אבל אולמרט אכזב. עמיר פרץ נותר במקומו ובלי המהלך להזזתו, כל השינויים בממשלה מינוריים וחסרי חשיבות.
09/02/2007  |  מתי טוכפלד  |  מאמרים
רבבות ילדים ונערים פתחו, כהרגלם, את מקלטי הרדיו, ביום ששי, 9 בפברואר 1962, היום לפני 45 שנה, בשעה 4 אחר-הצהריים, כדי להקשיב לתוכנית הפופולרית "קול ישראל לנוער". הם הופתעו לשמוע קריין חמור-סבר המודיע שבמקום התוכנית תשודר הודעה מיוחדת של שר האוצר, לוי אשכול. לאחר מספר דקות נדהמה כל המדינה: שר האוצר הודיע על פיחות ענק של 67% בלירה לעומת הדולר - הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
09/02/2007  |  אלעזר לוין  |  מאמרים
בשבת זו קוראים בתורה את פרשת 'יתרו' בה מסופר אודות מעמד הר סיני. לקראת המעמד הגדול, מספרת התורה: (שמות י"ט) [כ] וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.
09/02/2007  |  נסים ישעיהו  |  מאמרים