יום רביעי 28 יוני 2017  01:31
לפיד כבוי

ערב המהפך ההיסטורי ב-1977 שבה עלה לראשונה הליכוד לשלטון, קמה מפלגה פוליטית חדשה בשם ד"ש שהציבה לה כמטרה לשנות פניה המושחתים של הפוליטיקה הישראלית. עם מייסדי המפלגה נמנו שלושה אלופי צה"ל, שהאמינו כי בכוחם לתרום למימוש המשימה הבלתי אפשרית כמעט מאיר עמית, מאיר זורע ואהרון יריב, אנשי עסקים עתירי הון מסוגו של שלמה אליהו, פוליטיקאי מבריק שנפלט מהליכוד, עורך הדין שמואל תמיר, השבוי הבכיר ביותר במלחמת יום כיפורים אסף יגורי, וקבוצה של יוצאי תנועת "שינוי" שלבשה גוון אידיאולוגי בהם פרופ' אמנון רובינשטיין, אברהם פורז, יורם אלסטר ואחרים.

בראש התנועה עמד הרמטכ"ל השני של צה"ל, רב-אלוף (מיל.) יגאל ידין, אריכואלוג במקצועו שנחשב במשך שנים כתקווה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. היו שהשוו אותו לגנרל הצרפתי האגדי שרל דה-גול, שחזר מן הכפור הממושך כדי להציל את הרפובליקה השוקעת.

ד"ש זכתה להצלחה מסחררת, והצליחה להכניס לכנסת תריסר חברי כנסת. אבל כגודל הציפייה היה גודל האכזבה. ד"ש הצטרפה לקואליציה בראשותו של מנחם בגין ויתרה על מרבית עקרונותיה, ועד מהרה החל בתנועה המאבק על התיקים בדומה למפלגות הוותיקות והמסואבות.

יגאל ידין נתמנה כסגן ראש הממשלה, ותוך תקופה קצרה התגלה כמנהיג אפור וחסר כריזמה, שנכנע לבגין בשורה של נושאים ולא שלט במפלגתו שבה עשה כל איש הישר והלא ישר בעיניו.

באורח טבעי החל תהליך התפוררותה של ד"ש. מרבית הלוחמים וחולמים פרשו לחלוטין מהחיים הפוליטיים אחרי הניסיון הכושל. יגאל ידין "התאדה", תנועת "שינוי" עלתה על שרטון ורק אדם אחד נשאר וסירב לכבות את האורות והתעקש לשמור על הגחלת. זהו עורך הדין אברהם פורז, שהחליט להמשיך ולהחזיק במותג "שינוי" ללא מפלגה וכמעט ללא חברים.

פרשנים פוליטיים מיומנים היו מאוחדים בדעה שד"ש הותירה אחריה אדמה פוליטית חרוכה, ואין כל סיכוי שמפלגה חילונית נוספת תחקה את ההצלחה של ד"ש. ואמנם, השממה הפוליטית נמשכה למעלה מעשרים שנה, ואת החלל תפשה מפלגה החרדית של עדות המזרח (ש"ס), שהתמודדה כבר בהצלחה ארבע פעמים במערכות הבחירות, תקעה יתד של קבע בחיים הפוליטיים וזכתה לנתח משמעותי ממשאבי המדינה בגלל אופייה הבסיסי כמפלגה קואליציונית של "תן וקח".

במערכת הבחירות האחרונה קרה הבלתי יאומן: תנועת "שינוי" שהיתה שרויה בתרדמת ממושכת, עברה בהצלחה והכניסה 15 חברי כנסת, רובם אפורים ואלמונים, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

האינתיפאדה המתמשכת, המצב הכלכלי החמור, השחיקה הבלתי פוסקת של נורמות מוסריות במדינה, והאכזבה מהליכוד והעבודה, הולידו כמיהה למשהו חדש שיבלום את הנסיגה של המדינה עשרות שנים אחורנית. שם משפחתו של לפיד הפך לסמל.

אין ספק שהישג בלתי רגיל זה נזקף בראש וראשונה לזכותו של מנהיג המפלגה, העיתונאי לשעבר יוסף (טומי) לפיד, שצבר פופולריות אישית רבה בזכות השתתפותו במשדר הטלוויזיה "פופוליטיקה" ובתוכניות אישיות ברדיו.

אחד הדגלים הבולטים שהניפה "שינוי" בראשות לפיד, היתה השינאה למגזר החרדי שמנהגיו הצטיירו בעיני הציבור החילוני כ" סחטנים". זו היתה הסיבה שבמו"מ הקואליציוני שהתנהל בבית חברו האישי של לפיד, אהוד אולמרט, הפכו החרדים לפסולי קואליציה.

רבבות בוחרי "שינוי" האמינו לתומם כי טומי לפיד, האיש המתלהם האגרסיבי וגס הרוח מ"פופוליטיקה", שנתמנה כסגן ראש הממשלה ושר המשפטים, ישנה אורחות התנהגותו ויהפוך למנהיג אחראי ושותף פעיל לגורל המדינה ועתידה. שוחרי הדמוקרטיה קיוו שלפיד לא יהפוך לעסקן מן השורה, ויעלה בידו לרסן את כללי ההתנהגות של שרון, שנוהג מזמן על-פי העיקרון ש"המדינה זו אני", בועט בכללי היסוד של הדמוקרטיה בגלל דבקותם של שרי הליכוד בכיסאותיהם.

אזרחים הדואגים לאופייה המוסרי של המדינה ייחלו לכך שלפיד יתרום את חלקו לבלימת השחיתות במדינה, שראש ממשלתה, בני משפחתו, כמה ממקורביו ומבני בריתו הפוליטיים, לא גילו מעולם רגישות כלפיה.

אבל המציאות העגומה טפחה על פניהם של כל המאמינים והתמימים, והוכיחה שלפיד הוא איש של מלל ולעיתים גם של מתק שפתים. וכאשר הוא נדרש למעשים, לא תמיד תפארתו עליהם.

מי שעקב מקרוב אחרי התנהלותה של הממשלה הנוכחית בנושאים המדיניים, הגיע למסקנה הבלתי נמנעת שלפיד מתגמד לא אחת בפני שרון. וגם כאשר נדמה שצעדיו של שרון חופפים את מצע "שינוי", השפעתה על דרכה של הממשלה בטלה בשישים. לפיד הוא כיום אחד הקרונות ברכבת שהקטר הוא שרון.

רק בתחום השינאה לדתיים יש ללפיד הישגים לא רעים (כמו ביטול משרד הדתות). אבל כנראה שהוא יתקפל מול תביעת ראש הממשלה לצרף את "יהדות התורה" לקואליציה כרשת ביטחון, בעיקר כשהוא עשוי לפגוש חבר ותיק הרב ישראל אייכלר. מ"פופוליטיקה" כמובן.

צקצוקי הלשון של לפיד בשעתו בנושא מניעת הקצבות מיוחדות של משרד האוצר מתחת לשולחן למפלגות הדתיות, חשפו מידה בלתי מבוטלת של צביעות כאשר התברר שגם "שינוי" הלכה בדרך זו, והסדירה בסתר הקצבה בנושאי תרבות ואמנות בדיוק בשיטה שנגדה נאבקה בגלוי.

יש הסבורים שחטאו הגדול ביותר של לפיד הוא סגידתו לאילי הון, שבאה לידי ביטוי בכמה הזדמנויות. אחד האחרונים בהם הוא המיליארדר יוסי מימן, בעל פרויקט הולכת הגז בשותפות עם מצרים וחברת החשמל הישראלית.

יש כנראה גם רגליים לסברה שלפיד יהיה מוכן ל"הקריב" את שר התשתיות יוסף פריצקי, איש "שינוי", ולהסכים להעברתו למשרד ממשלתי אחר אם הא יתמיד בהתנגדותו הנחרצת למינויו מחדש של אלי לנדאו, הנמנה על מקרוביו של שרון ומרוקחי ההתקשרות עם מימן, לקדנציה נוספת בתפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל.

לפיד עשוי לשתף פעולה עם שרון כדי לסלול את הדרך למיניו של שר אחר, צייתן יותר, שישתף פעולה עם ראש הממשלה, ויגיד אחריו אמן בנושאי חברת החשמל על כל המשתמע מכך. אבל דומה, נקודות התורפה העיקריות של לפיד הן דווקא בתפקידו כשר המשפטים, שבו ניתנה לו הזדמנות פז לחזק את אמון הציבור במערכת המשפטית שהפכה תקוותו האחרונה, נוכח הבקיעים והחורים בגופים המופקדים על אכיפת החוק במדינה. אך לפיד כשל. העובדות המדברות בעד עצמן:

כאשר נכנס לפיד לתפקידו, הוא הכריז כי יפעל לחיזוקה של המערכת ולעצמאותה מול הרשות המחוקקת. אבל בפועל הוא הפך להיות "גרופי" של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. מעולם לא היה לברק שר משפטים כל כך צייתן.

לפיד נהג בהתחסדות בפרשת ה"האי היווני", שבה היו שקועים עד צוואר ראש הממשלה ובנו גלעד, ונחשד בקבלת טובת הנאה גם חברו הקרוב, הכוכב הנצחי של "פופוליטיקה", מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט.

לפיד הכריז אמנם שאם יוגש כתב אישום נגד שרון, לא יהיה מנוס מפרישתו של ראש הממשלה. אבל כל הסימנים העידו על כך שזהו מס שפתיים ותו-לא. לאורך כל הדרך לא נהג לפיד כנושא לפיד החוק. נראה היה שהוא נמנה עם אלה הסבורים שבעיותיה המדיניות והביטחוניות של המדינה יכולות להכתיב לעיתים מהלכים משפטיים של היועץ המשפטי במהלך המלחמה בשחיתות.

לפיד אמר גם שהוא לא מתערב בעניינו של חברו אולמרט, ולא מתעניין מה קורה בחקירה המתנהלת בנושא זה, ולא מדבר איתו כלל על כך. אבל עוד בטרם התקבלה ההכרעה בעניינם של משפחת שרון ושל אולמרט, הוא פעל לקידום מועמדותו של ידידו האישי ופרקליטו, עורך הדין אלי זהר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, במקומו של אליקים רובינשטיין שהיה על סף פרישה מתפקידו.

עורך הדין זוהר הוא במקרה או לא במקרה גם פרקליטם המשותף של שרון ואולמרט בתחומים מסוימים. והמבין לא יבין. מחשש של ביקורת ציבורית חזר בו ברגע האחרון מקידום המועמדות.

בפרשת מינויים של פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, לכהונת שופטים בבית המשפט העליון על-ידי ועדה שהוא עמד בראשה, הפך את דיוני הוועדה לפארסה, כאשר הודיע מראש על העדפות שלו בבחירת השופטים החדשים. ארבל ורובינשטיין היו ביניהם. זאת ועוד: החלטתו הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה החדש, מני מזוז, לסגור את תיקו של אולמרט, נתקבלה אצל לפיד בשימחה גלויה.

לפיד גם הקפיד להכריז כי הוא לא מתעניין בהחלטתו של מזוז לגבי המלצת הפרקליטות להעמיד לדין את שרון ובנו גלעד בפרשת, ה"אי היווני". אבל לא הסתיר את נטיית ליבו, כאשר הכריז כמה ימים קודם במועצת שינוי, כי יש לו יסוד להניח שלא יוגש כתב אישום. רק תמימים מאמינים שלפיד לא ידע על החלטת מזוז שהודלפה לתקשורת זמן מה לפני פרסומה ברבים.

אחרי שפורסמה באורח רשמי החלטתו של מזוז, הודיע לפיד שהוא תומך במזוז - שהאשים את ארבל בכוונת זדון בהגשת טיוטת כתב האישום. במקביל הודיע גם על תמיכתו בארבל, למרות הסתירה התהומית בעמדותיהם. לפיד הוסיף שאין בדעתו לכנס מחדש את הוועדה לבחירת שופטים כדי לדון מחדש במינויה של ארבל. למזוז הציע לעבור קורס לשיפור הופעתו בתקשורת.

אבל הפרשה האחרונה שקשורה בפרסום של יואב יצחק ב"מעריב" וב-Nfc על אודות "פגישה חברתית" לכבוד מינויה של ארבל שנערכה בביתו של יו"ר סיעת הליכוד, חבר הכנסת גדעון סער, שהיה בעבר המתמחה שלה, שבה נטלו חלק גם לפיד ועיתונאית חצרה של ארבל, שלי יחימוביץ, הקדיחה את תבשילו של לפיד.

קרוב לוודאי שיואב יצחק שגה בכך שלא הקדיש מאמץ רב יותר כדי לוודא שהפגישה נערכה לפני קבלת הכרעתו של מזוז, מאחר שהפרסום יצר רושם הפוך. אילו נהג כך היה ניטל אולי העוקץ בנושא ה"תדרוך" המוקדם של יחימוביץ. אבל נקודת הכובד שלו היתה חשיפת הארבעה שנועדו יחדיו: ששר המשפטים טומי לפיד, איש הרשות המבצעת, עדנה ארבל, אשת הרשות השופטת, גדעון סער, איש הרשות המחוקקת, ושלי יחימוביץ, נציגת "הממלכה השביעית".

חכמינו התייחסו כידוע לתופעה של "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו"? למרבה הצער הם לא נתנו את דעתם על התוועדות של ארבעה. אבל אנחנו, ההדיוטות, לא צריכים הסברים על אופייה של הפגישה החברתית שבה סכרו המשתתפים פיהם, ולא הזכירו אצת המילה מזוז.
אחרי הפרסום חזר שר המשפטים להיות טומי הוותיק מ"פופוליטיקה". הוא השתלח ביואב יצחק בגסות רוח, ניבל את פיו, וכינה אותו בכינויי גנאי שונים כדרכו בקודש ובטלוויזיה. בכך עלה בידו אולי לפגוע זמנית במוניטין המקצועי המוכח של יצחק אבל יותר מכל פגע לפיד בעצמו.

אנשי "פופוליטיקה", שהקימו כאמור את הקואליציה הנוכחית ומכתיבים כיום מהלכים שונים של הממשלה, החזירו למישור הממלכתי את רמתה של התוכנית בתקופתו של טומי.

טומי לפיד המתלהם חזר להיות הכוכב של "פופוליטיקה", הפעם בשינוי משמעותי. הפעם הוא לא משעשע את צופי התוכנית, אלא מעציב את קהל בוחריו, ואת אלה שהיו מוכנים להעניק לו אשראי פוליטי. עכשיו יש כבר ללפיד בציבור הרחב חשבון מוגבל. גם בקרב חברי סיעת שינוי בכנסת, וחברי התנועה, מנשבות כבר רוחות מלחמה אחרי שהתברר שהלפיד עירום.

ההיסטוריה הפוליטית הטראגית של ד"ש עלולה כנראה לחזור על עצמה במהדורה של שנות האלפיים. האיש שנושא באחריות לכך הוא טומי לפיד, שלפידו הכבוי משקף כנראה את ראשית התפוררותה הבלתי נמנעת של "שינוי".

תאריך:  02/07/2004   |   עודכן:  03/07/2004
אריה אבנרי

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
ראש הממשלה נחוש בדעתו: את התוכנית לגירוש היהודים מחבל קטיף הוא רוצה לממש - ויהי מה. מה יהיה אחר כך, הוא לא בדיוק יודע, אבל זה, כנראה, גם לא כל כך חשוב לו.
02/07/2004  |  ד"ר חיים משגב  |  מאמרים
בפוליטיקה החדשה של ישראל בולט דור חדש של מנהיגים, שאברהם בורג מייצגו. עכשיו הוא עזב, והלך לעשות לביתו. כאילו קודם לכן לא דאג היטב לטובות הנאתו.
02/07/2004  |  אביתר בן-צדף  |  מאמרים
החלטת בג"צ, למרות היותה תקדים משפטי, לא היתה מפתיעה, למי שליווה את הפרוייקט והתעמק בו. ובמיוחד לא הפתיעה את המתנגדים לתוואי, שנבנה על קו של אדמות פרטיות, אך חמור מכך, עלול היה להפוך קבוצה גדולה של בין 30-20 אלף פלשתינים לעקורים או גרים במכלאות בטון.
02/07/2004  |  עו"ד אברהם פכטר  |  מאמרים
בכל יום ראשון, הם נוהרים לשדה התעופה בן-גוריון, גברים, בגילאים 30 עד 50 , קורי שינה בעיניהם, מזוודות אישיות קטנות, שקית סנדויצ'ים מהבית, גברים בגפם, הם מיודעים זה לזה, שיחתם שיחת רעים, קולחת. בקוד הפנימי שלהם, הם מכנים את עצמם: "ויאטנאמים|"
02/07/2004  |  אבי גולדרייך  |  מאמרים
אומרים שלשקר אין רגליים. ישנם דברים שאינם ניתנים לחלוקה. בג"צ הראה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שלשקר אין רגליים, גם לא משפטיות, וכי את ארץ ישראל לא ניתן לחלק, לא צבאית ולא מדינית.
02/07/2004  |  ברנדשטטר יובל  |  מאמרים