הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
ספרים
ראשי  /   חברה ומשפחה  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
התגרות מיותרת
27/07/2017   |   אליהו קאופמן
 
 
 
קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר
27/07/2017   |   תרצה הכטר
 
 
 
הדמוקרטיה בתוניסיה בסכנה
27/07/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
הדב הרוסי והעיצומים שבדרך
27/07/2017   |   חיים שטנגר
 
 
 
בזיכוי כמו במזונות
27/07/2017   |   עו"ד ורו"ח רמי אריה, עו"ד חנן כהן
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
איזה צבע זה יהודים?
   רשימות קודמות
  חזון האופניים

פרק מתוך הספר: "ארץ, ברית",
איך ניגפה הציונות המדינית בפני הדת היהודית

▪  ▪  ▪

אך הם תמיד קוראים לעצמם אנשים לבנים, יהיה צבע עורם שחור ככל שיהיה

ווינווד ריד, "תולדות התענות האדם"



אמה של אחת החברות שלי - היינו אז בנות שש בערך - תיחקרה אותי על אודות המשפחה שלי. קודם כל נשאלתי מה "עושים" ההורים.
אבא טכנאי רדיו וחשמל, אמא מורה, דיקלמתי.
"ומאיפה הם?" נורתה השאלה הבאה.
עניתי בבטחון עצמי רב שהורי לא באו משום מקום. הם נולדו בתל אביב.
בכיתה שלי למדו ארבעים ושניים תלמידים, כמעט כולם ילידי הארץ, אבל ידעתי כבר שאני היחידה ביניהם עם שני הורים ילידי ישראל.
רוב ההורים היו ילידי פולין, רוסיה והארצות הבלטיות, שהצליחו לעזוב את אירופה בעוד מועד. חלקם הגיעו ארצה כילדים בעצמם לפני מלחמת העולם השנייה והיו כבר ישראלים ותיקים לכל דבר. מעטים היו ניצולי שואה. בקיץ אפשר היה לראות מספרים כחולים מקועקעים על זרועותיהם, אבל על זה כמובן אסור היה לדבר.
ברוב הבתים דיברו קצת יידיש, פולנית, גרמנית או רוסית. הילדים, כמו ילדי מהגרים בכל העולם, לא אהבו את הצלילים הזרים. זוהי תגובה טבעית. גם בתי התביישה בשנותיה הראשונות בכך שאביה לא ידע עברית, ומעמדו שוקם רק אחרי שהתברר לה שגם שילגיה ומיקי מאוס מדברים אנגלית. עבור הוריי עברית היתה שפת אם, וזה היה די חריג בסביבה שבה גדלתי.

בחברה הישראלית הספרטנית והשוויונית של שנות החמישים, כשרוב האנשים גרו בדירות שני חדרים, נסעו באוטובוסים של אגד ואכלו סלט וביצה בבוקר ובערב, הורים צברים צעירים עם רקע לוחם היו סמל סטטוס לכל צורך ועניין. היו אמנם משפחות יותר עשירות בשכונה, עם רהיטים יותר יפים, אבל הוריי, חניכי הנוער העובד והשומר הצעיר, התייחסו בזלזול גמור למעמד הסוחרים.
כנכה צה"ל ממלחמת השחרור, לאבי, פלמ"חניק לשעבר, היו מספר זכויות יתר. זה התבטא בכרטיסי הזמנה, בעיקר ביום העצמאות, לאירועים חשובים של הצמרת הבטחונית. ישבנו על במת הכבוד של מצעד צה"ל, ואפילו הלכנו פעם לקבלת הפנים עם נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית בגן משרד הבטחון. ידעתי היטב שלכבוד כזה לא זכה אף ילד אחר בכיתה שלי.

אבל הגברת שתיחקרה אותי בכלל לא התרשמה מגאוותי על מקום הולדתם של הוריי. היא היתה נחושה לברר מי אני באמת.
"אז מאיפה באו ההורים של אמא וההורים של אבא?" תבעה לדעת.
היתה לי תשובה מנצחת גם על השאלה הזאת. כבר ידעתי שיש בהרכב המשפחתי שלנו משהו מיוחד. "ההורים של אמא שלי באו מרוסיה, וההורים של אבא שלי באו מתימן", אמרתי וציפיתי להתחנפות המקובלת: "אה, בגלל זה את ילדה כל כך חמודה". עד עצם היום הזה אנשים טורחים להתמוגג מה"שילוב הנדיר" של מוצאי האתני.
השואלת הנידה בראשה, סקרה אותי היטב בחמלה מוקפדת, ופסקה בטון מרגיע: "אין דבר. יש לך מזל, בכלל לא רואים עלייך."
כוונתה היתה ברורה לי לחלוטין. אילו "ראו עלי" שסבא וסבתא שלי נולדו בתימן היתה אמורה להיות לי בעיה אמיתית בצפון הישן של תל אביב. אוזני, שהתחדדו מאז, שמעו "מזל, בכלל לא רואים עלייך" יותר מפעם אחת.

גדלתי בסביבה חברתית שבה כמעט כל ארץ מוצא היתה שם גנאי עם סטיגמה. "רומנים" היו שם נרדף לגנבים, "פולנים" לאנשים שלא אהבו להתרחץ, "יקים" לאווילים חסרי הומור ו"איגן מיגן" להונגרים נודניקים. "שחורים" היו בתחתית הסולם. מאחר שרק מעטים מהם, אם בכלל, היו בסביבה ה"צפונית" שלנו, יכלו כל האחרים להתנשא עליהם. לא יכולתי שלא להיות ערה לכך שאילו היה צבע עורי בגוון שחום מעט יותר - או, גרוע מזה, אילו דיברתי בשמץ של מבטא גרוני, בדומה לזה של בני הדודים שלי שגרו בכרם התימנים - לא היה לי סיכוי לשמור על מיקום נוח בסולם החברתי הקשוח של ילדי השכונה ובית הספר.

ילדים ומבוגרים כאחד בעידן שלפני התקינוּת הפוליטית הפגינו בחופשיות את הסלידה הקולקטיבית מכל מי שמוצאו לא היה "אשכנזי". רוב ההערות שולחו מאחורי הגב, כחלק מהקוד של הקהילה הסגורה, שארבעים שנה מאוחר יותר יתרפקו צאצאיה על המאפיינים ה"אחוס"ליים" שלה. בגלל ש"לא ראו עלי" שמעתי יותר הערות מבזות על שווארצעס (שחורים), או "פרענקים" ממה שהייתי קולטת אילו זיהו אותי כמזרחית. בשמוּרה האשכנזית שבה גרנו, ישראלים יוצאי ארצות ערב כונו בגועל "שווארצֵע חייֵס" (חיות שחורות) ואחר כך צ'חצ'חים, פרעחים, מרוקו-סכין ופיג'מות עירקיות.
צריך לזכור, שבשנים התמימוֹת והיפות ההן, שכל כך אוהבים להתגעגע אליהן, לא הוטלו סנקציות על לעג ובוז פומבי לשונים ולחלשים.

היה נהוג להזהיר חברים ושכנים מפני אנשים לא מוכרים חדשים שחלילה אפשר היה לטעות במוצאם. "עֵר איז נישְט פוֹן די אוּנזֶרֶע" (הוא לא משלנו) היתה אינדיקציה מספקת לכך שהחבר החדש לעבודה, או השכן, או הפקיד בבנק, איננו מעדת אשכנז. בגולה האשכנזית, אגב, האזהרה "נישט פון די אונזרע" נועדה במקורה לזהות אדם שאינו יהודי (ואם זה לא מסובך מספיק: בראשית המאה העשרים הביטוי העברי "אשכנזי" תיאר גוי גרמני).

לילדים הטובים היו הוראות ברורות לא לשחק איתם. בגיל ההתבגרות, החלו הסקנדלים ושברוני הלב כאשר כמה מהטובות שבבנות התפתו לקסמיהם הפרועים של בנים מהעדות ה"לא ראויות".


עד היום מקובלת בישראל הטרמינולוגיה המדברת על "לבנים" מול "שחורים", הד לאפליה הגזעית שהיתה נורמטיבית שנים רבות כל כך במקומות רבים בעולם. העניין הוא, שבישראל ה"צבע" הוא שם קוד לדברים אחרים. רבים מהילדים בכיתה שלי היו בעצם יותר שחוּמים ממני או מילדים שהוריהם יוצאי מרוקו או עיראק. זה כמובן לא הפך אותם ל"שחורים", לא עליכם, בעיקר מפני שהוריהם היו דוברי יידיש ופולנית.

היהודים האשכנזים הם קבוצה אתנית מגוונת למדי בכל הנוגע לצבע של עורם ושערם. במשך הדורות נטמעו, למרות כל האיסורים, לא מעט נוכרים ונוכריות בהירים לתוך היהודים והורישו את הגנים שלהם לצאצאיהם הכשרים. ההתגיירות המשוערת של שבטים סלאבים שלמים הביאה ליהדות המון ג'ינג'ים ובלונדינים, אבל רבים מהיהודים האשכנזים שימרו את הגנים שהביאו איתם מן הנוף האנושי הים תיכוני.

זר כי יבוא לכאן לא יוכל לזהות בין הקבוצות האתניות השונות. העיתונאי הבריטי בריאן ויטאקר סיכם פעם את נושא "המראה הישראלי" בכתבה לעגנית שפירסם ב"גארדיאן". החקירה הביטחונית הצולבת שנאלץ לעבור בצאתו מהארץ בנמל התעופה בן גוריון עצבנה אחד מידידיו. "האם באיזה שהוא שלב של שהותך בישראל נפגשת, שוחחת או באת במגע עם ערבים מקומיים?" נשאל על ידי הסלקטורית. "תשמעי", הוא נבח עליה, "בעיניי כולכם נראים אותו הדבר!"

קשה להבדיל בינינו לבין איטלקים, ספרדים או ערבים. בשנות השמונים, כאשר מריבות "השד העדתי" הרעישו את המדינה על בסיס יומיומי, גרתי בבון, שהיתה אז בירת גרמניה המערבית. כמה מנשי הדיפלומטים הישראליים בשגרירות - רובן ככולן ממוצא פולני - סיפרו לי בזעזוע על התקלויות מעליבות עם מקומיים שהתייחסו אליהן כאל תורכיות.

כולנו גדלנו על סיפורי שואה שבהם יהודים ויהודיות עם "מראה ארי" הצליחו לעתים להתחמק מהגורל האכזר של המיליונים שלא שרדו. לרוב היהודים האשכנזים לא היה "מראה ארי". המראה הים-תיכוני הכהה שלהם הסגיר אותם בקלות רבה מדי לידי הקלגסים. בדרום גרמניה כינוי הגנאי "יהודי לבן" (Weisse Jude) , היה גידוף לגרמני נוצרי הנחשב רודף בצע או לא הגון. ללמדך שיהודים אמיתיים לא נחשבו שם כלל ללבנים.

זקנו השחור העבות, שערו השחור המלא וגבותיו הסבוכות של הווינאי האלגנטי ד"ר תיאודור הרצל יכלו להיות שייכים גם למנהיג בחיזבאללה או לרב עיראקי. רבי אריה דרעי, סמל הקיפוח המזרחי, הוא בעל עור בהיר מזה של אהוד ברק, שמצא לנחוץ (בצדק) להתנצל בפומבי על העוולוֹת שגרמה תנועת העבודה ליוצאי ארצות ערב. לשר לשעבר פרופסור שלמה בן עמי יש עיניים כחולות כמו לאלי סוויסה מש"ס ולמאיר שטרית מהליכוד. שלושתם ילידי מרוקו ועל כן שייכים ל"שחורים". חזותו של שמעון פרס, האושייה המרכזית של השמאל הישראלי בעשרות השנים האחרונות, משתלבת כל כך יפה במרחב המזרח תיכוני עד שאויביו הפוליטיים המציאו לו "אמא ערבייה". את ג'רי סיינפלד וחבריו היהודים מניו יורק, קריימר (מייקל ריצ'ארדס) וג'ורג' (ג'ייסון אלכסנדר) אפשר היה ללהק בסדרה ישראלית על תקן של פרסי, כורדי ותוניסאי. מי בכלל בהיר יותר, זהבה בן או צביקה פיק? ואם ג'ניפר לופז לא נחשבת "לבנה", איך זה שהיא נראית כל כך יהודייה?

מיתוס התדמית הבלונדינית שהאשכנזים המציאו על עצמם תוגבר מדי פעם בדמויות בדיוניות. בשנת 1960 בחרה הוליווד בפול ניומן היפיוף כחול העיניים, "שייגץ" טיפוסי, לגלם את הגיבור הישראלי האולטימטיבי ב"אקסודוס" על פי ספרו של ליאון יוריס. ארי בן כנען זהוב השיער והנאור הוא היפוכם של הקיצונים הלאומנים היהודים, המגולמים על ידי סאל מינאו כהה העור ומספר שחקנים ישראלים. חזותם של אלה דומה להפליא, כמובן, לזו של הלאומנים הערבים בסרט, שאותם גילמו ישראלים-יהודים אחרים.

בני הדור השני והשלישי של היהודים הערבים מגדירים עצמם בגאווה "שחורים", בחיקוי ישיר לשחורים האמריקאים שלמדו במאוחר לזקוף ראש ולהתגאות בצבע עורם, אך "שחור" ישראלי יכול להיות גם ג'ינג'י. האמת היא שב"ישראל השנייה" - כך כונו עולי ארצות ערב בשפתם האנינה של מורי הדור - היה זיהוי מלא בין מעמד כלכלי נמוך, משפחות גדולות וצפופות, מערכת חינוך לקויה, וארץ המוצא. ידיד מעדת יוצאי פולין סיפר לי פעם בכנות ראויה לציון: "בטיול הראשון שלי לאירופה קיבלתי שוק כשבפעם הראשונה ראיתי בלונדינים עובדים בזבל."



השֵד העדתי שהמציא את הדיכוֹטוֹמיה הברורה בין יהודים שחורים ויהודים לבנים היה עיוור צבעים, אבל הוא לא היה חרש. לאסונם של העולים החדשים מארצות המגרב והמזרח התיכון, שפת האם שלהם היתה גם שפתו של האויב, והמאפיינים התרבותיים שלהם היו דומים מאוד לאלה של ערביי ישראל.

שימוש "לא נכון" בשפה ובמבטא גוזר גורלות בכל חברה. ברנרד שו סיכם את הרעיון הזה היטב ב"פגמליון" שהפך ל"גבירתי הנאווה". בעיני הלונדוני בן המעמד הבינוני, מבטא אירי או קוקני "לא תקני" מעלה מיד אסוציאציות של בורות, עוני, רגשנות יתר, חוסר שליטה עצמית, ונטייה לעבריינות ואלימות. מצחיקנים ישראלים, כמו קומיקאים בריטים, בנו קריירות ענקיות על היכולת לחקות בלגלוג את המבטא הנחות של העניים. כתגובה, אינטלקטואליות מזרחיות צעירות, עם מוּדעות עדתית לוחמנית, מתריסות נגד הסטיגמה ומתאמצות להדגיש בהפגנתיות ח' וע' בנוסח מזרחי אותנטי כביכול. אותי זה מצחיק כשהן מתבלבלות ומשמיעות גם "כף" ו"אלף" בהיגוי גרוני עמוק.

ברחוב הישראלי בשנות החמישים לא נשמע כמעט מבטא עברי נקי מהשפעות זרות. סנקציה חברתית של גיחוך ולעג הוטלה - בעיקר אצל ילדים - גם על מבטא כבד של "יקים" או הונגרים. אבל מבטאו של האויב איננו סתם נלעג. הוא גם דוחה ומפחיד. חיתוך הדיבור העברי של דוברי ערבית בישראל לא היה סתם "לא תקני", אלא שנוא ומבוזה.

המורה שלנו לכימיה בתיכון, עיראקי משכיל, היה בצרות גדולות מול כיתה של בני טיפש עשרה שהתפוצצו מצחוק בכל פעם שפתח את פיו. בהפסקות היינו מתמוגגים מחיקויים אמינים של המבטא הערבי שלו. החקיין הראשי המוכשר היה בעצמו בן למשפחה עיראקית, שכבר אימץ את המבטא התקין של האליטה האשכנזית.

המורה שלנו לביולוגיה היתה ידועה כמרשעת. בתקופתי, היתה אחת מקורבנותיה הנבחרים ילדה תימנייה חולמנית בשם חבצלת חבשוש, שלמדה כיתה מתחתינו. פשעה החמור של חבצלת היה נטייתה לכתיבה רגשנית אפילו כאשר נדרשה לתאר ניסויים במעבדה. הגברת ל. טענה בשצף קצף כי אינה מבינה "מה אנשים כאלה" בכלל עושים בגימנסיה. כאשר התאבדה חבצלת שנים אחר כך, בנסיבות המתוקשרות של אהבתה האומללה לסופר פנחס שדה, האשמתי קודם כל את המורה לביולוגיה שהתעללה בה בתקופה הקשה של גיל ההתבגרות. שנים אחר כך התפרסמו יומניו של שדה. לא ממש הופתעתי לגלות בין הגיגיו, שכאשר אחד מידידיו סיפר לו שהוא שוקל להתחתן עם תימנייה, יעץ לו הסופר החשוב "להימנע מכך".


על גאווה ודעות קדומות אפשר להתגבר. אבל אפלייתם לרעה של העולים מארצות ערב לא היתה רק על בסיס תרבותי וחברתי. אין כיום עוררין על כך שהם סבלו, קודם כל, מקיפוח כלכלי ומעמדי. בראשית שנותיה של המדינה נמחצו כאן חייהם של מאות אלפי עולים חדשים תחת הנסיבות הקשות. הוויכוח היחיד הוא על השאלה, עד כמה היתה האפליה הזאת מכוּונת וזדונית כפי שטוענים מיליטנטים מזרחים; או תוצאה טראגית של נסיבות מצערות, כפי שמאמינים בתום לב רוב האשכנזים.

האמת היא, שבאותה תקופה, היהודים הערבים שילמו את מחירו הכבד של הכֶּשֶל הרעיוני הבסיסי של המדינה היהודית: השתתת החזון היהודי על בסיס האורתודוכסיה הדתית.

___________________
הוצאת נמרוד, 313 עמודים
www.eretzbrith.com

להזמנות: ofrahome@012.net.il

תאריך:  26/01/2005   |   עודכן:  26/01/2005
עפרה ישועה-ליית

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
איזה צבע זה יהודים?
הודעות  [ 24 ] מוצגות  [ 23 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
אשכנזי, בלונדי לשעבר
26/01/05 10:44
2
די שמאלנים שתקו כבר
26/01/05 13:29
 
זחש
27/01/05 00:26
3
זחש
26/01/05 13:50
 
עפרה
28/01/05 19:04
4
מקיץ נרדמים
26/01/05 15:24
5
אורי מנתניה
26/01/05 19:27
6
ב.ניצן
26/01/05 23:44
7
ב.ניצן
27/01/05 07:52
 
יגאל כהן
27/01/05 15:17
 
ב.ניצן
27/01/05 22:02
 
יגאל כהן
28/01/05 00:21
 
ב.ניצן
28/01/05 01:29
 
יוס2
28/01/05 01:36
8
בר-משה
27/01/05 10:40
9
בן הארץ
27/01/05 14:01
 
ב.ניצן
27/01/05 22:26
10
הראל
28/01/05 03:11
11
משה, עורך-דין
28/01/05 03:18
 
יגאל כהן
28/01/05 08:08
12
ציון ששון
4/03/05 02:10
13
קלארק
28/11/06 02:43
14
קלארק
28/11/06 02:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
"ביום כיפור עלה ברל [כצנלסון] לקברו של קרל מרקס בהייגייט."
26/11/2004  |  עפרה ישועה-ליית  |  ספרים
הצעד הראשון, שאין בלתו, להשגת הדברים שאתם רוצים בחיים, הוא להחליט מה אתם רוצים. (בן שטיין)
16/11/2004  |  יניב זייד  |  ספרים
אהיה כנה אתכם, רמת הידע שלי בנושא של תוספי התזונה שאפה לאפס. בבית הספר לרפואה, לא קיבלתי שום הכשרה משמעותית בתחום זה ולא הייתי יוצא דופן בכך. סטודנטים לרפואה רשאים לקחת קורסי בחירה בנושא תוספי תזונה, אך מעטים מהם אכן עושים זאת.
02/08/2004  |  ד"ר שאול טל   |  ספרים
נחל את הדיון בהצגת הצפנים שבתורה כפי שהובאו במאמר מתוך ביטאון מס' 1 של "אל המקורות", דצמבר 1997, ולא מן הנמנע כי צירוף מופלא זה צוטט גם בפורומים אחרים מדעיים ופסבדו-מדעיים שונים, ועוד הרבו לאתר צירופים מפתיעים וחוברו בנושא זה מאמרים וספרים:
25/07/2004  |  ד"ר אברהם בן-עזרא  |  ספרים
לא ידעתי כמה תסכול אוכל עוד לשאת לנוכח בריאותה המידרדרת של אשתי. לא הייתי סתם בעל מודאג, אלא דוקטור לרפואה. כמו עמיתיי למקצוע מזה 30 שנה, הורגלתי לקבל תשובות על שאלות רפואיות.
22/07/2004  |  ד"ר שאול טל  |  ספרים



עו"ד ורו"ח רמי אריה, עו"ד חנן כהן
עמי דור-און
ראובן לייב
פורומים
חברה ומשפחה
תרבות
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט