הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   ממשל  משפט 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 שויצקי אמיר
 נשר עודד
 רייך שירה
 פריש אריאל
 שוב אביעד
 ג'והן דוד
 רייטן רפי
 הקר שמואל
 איינס ליאב
 רוט אריאל
 דרליצ'מן קורל
 מילשטיין נועה
 וינרוט דב
 אשכולי-יהלום אוריין
 פפיש ליאור
 שפינט-סיראי שרון
 טבול מתן
 שוב ושות', משרד עורכי דין
 פל אריאל
 שרמן יהושע
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
לימין שור
17/08/2017   |   אליהו קאופמן
 
 
 
בין קוריאה לשרלוטסוויל
17/08/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
הברירה והבחירה
17/08/2017   |   אברהם הללי
 
 
 
טראמפ מחפש יורש לעבאס
17/08/2017   |   יוני בן-מנחם
 
 
 
אבדתי אמון בתקשורת
17/08/2017   |   עמוס גלבוע
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
אליקים רובינשטיין* שופט בית המשפט העליון הצטרפות ל- VIP
דיבתם רעה
   רשימות קודמות
  חוות דעת - פרשת שרון - בן-גל - גוסינסקי
  הודעת אליקים רובינשטיין הכופר בסמכות הממשלה לנהל מו"מ גורלי עם הפלשתינים
  חוות דעת - היועץ המשפטי לממשלה [אינטרנט מהיר בכבלים]
  פרשת נתניהו-עמדי
  פרשת ויצמן-סרוסי-אונגר

על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב

>
>
>
>
>
>
>
>
>
▪  ▪  ▪

יוסף ואחיו

אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
(בראשית לז, ב).

מסיפור היחסים העכורים שבין יוסף לאחיו נתגלגלה, כדברי בעל ספר "חפץ חיים", זכר צדיק לברכה, ירידתו של יוסף, ואחר כך ירידת בני ישראל, למצרים. הנטייה לדיבה או לשון הרע היא ככל הנראה מטבע האנוש. שלא כסוגים "פיסיים" של התנהגות רעה, היא קלה ביותר לביצוע. כל כולה דיבור היוצא בקלילות מפיו של אדם, שהוא כחץ המשתלח, שליורה אותו אין שליטה על מעופו, כמאמר המדרש:

נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר
מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה.
אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר (מדרש שוחר טוב, קכ).

המקרא עוסק הרבה בלשון הרע - מונח עברי מקורי שמקורו בחז"ל - וברכילות. הרבה עוסקים בתי המשפט בימינו בלשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965 - (מכאן ואילך: החוק). פרשת יוסף ואחיו - שכזכור לרבים ספרו המונומנטלי של תומאס מאן מבוסס עליה - היא לכאורה סיפורה של משפחה שאחד מבניה, שהוציא דיבת אחיו, זכה ליחס מועדף מאביו - כתונת פסים (בראשית לז, ג), ואחיו הנפגעים כועסים על הדבר, "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום" (שם, ד).
מה הייתה הדיבה שהוציא יוסף? רש"י אומר על-פי מדרש רבה:


כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלושתם לקה
יוסף.

על-פי המדרש, לקה בשעיר עזים שנשחט על-ידי אחיו בשעת שמכרו אותו, כנגד דיבת אבר מן החי; לקה במכירתו לעבד, כנגד הזלזול שזלזל באחיו; ולקה בפרשת אשת פוטיפר, שהתאנתה לו, כנגד דיבת העריות שהוציא.

במדינת ישראל, על-פי העובדות המתוארות במקרא, כנראה לא היה אפשר לתבוע את יוסף בפלילים, גם אם היו דבריו בגדר לשון הרע, שאינם דברי אמת. סעיף 6 לחוק קובע שהסנקציה הפלילית חלה רק כאשר לשון הרע נאמר "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע"; ואילו על פי הסיפור המקראי סיפר יוסף את הדברים רק ליעקב אביו. לא כן בתחום האזרחי. סעיף 7 לחוק קובע ש"פרסום... לאדם או יותר זולת הנפגע" הוא בגדר עוולה. ואולם לא באנו לעסוק בסנקציה שעמדה לרשות אחי יוסף, אלא אגב הפסוק נידרש במקצת לענייני לשון הרע בימים ההם ובזמן הזה.

"החפץ חיים"

לפני שנים הרבה, נקשרה נפשי בספריו של הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל, מחבר הספרים "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון", שנפטר בשנות התשעים לחייו, בשנת תרצ"ג (1933), וכדברי אבי המנוח, זכה להיקבר עוד לפני שעלה הכורת הנאצי על יהדות פולין וליטא, שהוא היה ממנהיגיה הרוחניים, שרבים כל כך מבניה לא זכו לבוא לקבר ישראל. ספריו בתחום נצירת הלשון, ודמותו המשתקפת בהם, כבשו את לבי, כיוון שנגעו בנושאים שיש בהם שילוב של הלכה ומוסר. לדידו, שמירת הלשון ואיסורי לשון הרע ורכילות, הם בראש ובראשונה עניינים שבהלכה.

הוא היה פוסק הלכה מובהק, ופירושו "משנה ברורה" לשולחן ערוך, אורח חיים, הכולל את דיני היום-יום בחיי היהודי - תפילה, שבת ומועדים - היה לאבן יסוד שהכול נזקקים לה. אך בבסיס גישתו מונחים רעיונות מוסריים עמוקים שבין אדם לחברו שנהג לפיהם בחייו. בשלב מוקדם, בשלהי שנות השישים של המאה הי"ט, בא לכלל מסקנה כי איסורי לשון הרע ורכילות הם נושא זנוח בספרות ההלכתית, בחינת מצווה שאין לה הופכין, וכמו בעל "כלי יקר", אף הוא קשר את התארכותה של הגלות בעבירה על איסורים אלה. לדעתו, בהעדר ספר המרכז את ההלכות בנושא זה:

נתמוטט העניין מכל וכל, כי ממילא הורגל האיש לדבר כפי שיזדמן שיצא מפיו, ולא להתבונן בו מתחילה פן דבר זה נכנס בכלל איסור רכילות ולשון הרע (הקדמה לספר חפץ חיים).

על כן חיבר - בראשונה בעילום שם ורק לאחר שנים הרבה בשמו - את ספר ההלכה "חפץ חיים", בבקשו לרמוז המקרא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יג-יד).

הספר, יצא לאור בראשית שנות השבעים של המאה הי"ט. כעבור שנים אחדות כתב את ספרו "שמירת הלשון", ברמזו לדברי המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), שעניינו דברי חז"ל בתחום זה. מאז נכרך שמו של החפץ חיים במאבק בלשון הרע. הוא האמין באמונה שלמה כי מצוות לא ניתנו אלא אם אפשר לקיימן. לכן, עם כל הקושי העצום הנובע מטבע אנוש, ביקש ללמד שניתן לנצח את הנטייה הטבעית של האדם לדבר לשון הרע, או לפחות לצמצם אותה. עשיתי לי מנהג, כרבים אחרים, לעיין קמעא יום יום בספר "שמירת הלשון", וככל שעתותיי מאפשרות לי, גם בספר "חפץ חיים". איני יכול להעיד על עצמי ששיפרתי את אורחותיי, אך וודאי מודעותי גברה. לפני שנים אחדות עלינו, רעייתי מרים ואנכי, על קברו של ה"חפץ חיים", הנמצא בעיירה ראדין שבביילרוס, שבה חי מרבית ימיו, ועמדנו משתאים: כיצד במקום נידח כזה צמחה תורה מפוארה כל כך.

ספר "שמירת הלשון" עוסק בהרחבה בפרשתנו ובסיפור יוסף ואחיו, והדברים מיוסדים גם על העיקרון של מידה כנגד מידה, שהוא יסוד מוסד בכתיבתו של המחבר ואולי בקיום האנושי, כדבריו: "כי האמת כל העניינים שבעולם שנסבבים לאדם הן לטוב הן לרע, הכל האדם מסבב לעצמו". ומה שאירע ליוסף ולאחיו, "הכל מידה במידה... והנה בכל המעשה הנורא הזה נוכל להבין כמה צריך אדם לשמור דיבורו ומעשיו" (שם, ב, יא-יב).

לשון הרע על ציבור

משנחקק החוק, הוכנס בו סעיף שעניינו לשון הרע על ציבור. הצעת החוק כללה התייחסות פרטנית לציבורים אפשריים: "לשון הרע על בני עדה, בני דת, חבר בני אדם או כל ציבור אחר" (ה"ח תשכ"ב, עמ' 142).

שר המשפטים דב יוסף אמר בכנסת6 כי לשון הרע על ציבור הוא "שאלה שמדינות רבות מתלבטות בה", ולא כל שכן אצלנו "שהקרבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה". הוא מצטט את דברי חפץ חיים: "כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא" (כלל י, סעיף יב). על כן, אומר השר יוסף:

כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי, אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלותנו.

סעיף 4 לחוק מדבר על "חבר בני אדם ועל ציבור כלשהו שאינם תאגיד", והושמטה ממנו ההתייחסות לבני עדה או דת. הסעיף תוקן בשנת תשכ"ז, ולא נתקבלה המלצת ועדה ציבורית, בדעת רוב, שתוגבל ההגנה מפני לשון הרע על ציבור מוגדר "לפי לאום, מוצא, עדה או תעסוקה", אך נקבע בו שכתב אישום "לא יוגש אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו" (ה"ח תשכ"ו, עמ' 123-122). ההגנה על חופש הביטוי עמדה ביסוד התיקון. ואכן, לא נעשה שימוש של ממש בסעיף זה במשך השנים. חופש הביטוי כעקרון יסוד במשטר דמוקרטי קיבל יותר ויותר מעמד של עקרון-על. התדיינות בדבר לשון הרע על ציבור נעשתה ככל הנראה תואמת פחות ופחות את ההתפתחויות בתחום חופש הביטוי ואת רוח הזמן, אף על-פי שהעמקת השסעים בחברה מחייבת אולי מחשבה נוספת בשאלה זו.

מכל מקום מדיניות התביעה הכללית באכיפת הגבלות על חופש הביטוי מרוסנת ביותר, והיא מתמקדת, בתוך קשיים לא מעטים, בהסתה לאלימות7. עתה אנו מצויים בפרשת דרכים בעניין זה, בעקבות פסקי הדין של בית המשפט העליון בפרשיות ג'בארין וכהנא, וייתכן שהגיע זמנה של חקיקה שאנו שוקדים על הכנתה. אנו גם אוכפים את הוראות החוק בענייני העלבת עובד ציבור באופן מדוד. ככלל, כתביעה כללית, איננו מגישים תביעות לשון הרע, פליליות או אזרחיות, הקשורות לעובדי ציבור, אך הם רשאים כמובן לעשות כן בעצמם.

באשר ללשון הרע על ציבור, מופנות אלינו בקשות לא מעטות, בעיקר על ידי חוגים חרדיים, ובעת האחרונה גם מהקהילה ההומוסקסואלית ואחרים, לאכוף את הוראות סעיף 4, הנזכר לעיל. ואמנם, בעוד שהחקיקה הישראלית כוללת הוראות המאפשרות לפעול נגד ביטויי גזענות (סעיפים 144א ואילך לחוק העונשין), ונעשה בהן שימוש בעיקר בהתבטאויות המופנות כלפי ערבים (ולעתים גם כלפי יהודים8), אין מנגנון משפטי דומה המאפשר לפעול נגד התבטאויות של יהודים כלפי יהודים אחרים. לפיכך דננו במשרדנו לא אחת בשאלת האפשרות להשתמש בסעיף לשון הרע על ציבור, לתת מענה לבעיה זו. לפי שעה, גישתנו נותרה בעינה, להימנע ככל האפשר מהשימוש בסעיף 4, פרט למקרים קיצוניים בחריגותם. עם זאת, הנושא לא הוכרע, והוא מצוי בצומת הדרכים הרגיש בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של הזולת, במקרה הזה של הזולת הציבורי.

לשון ומחלוקת

אמרו חכמים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים" (אבות ה, יז), וכדברי הפרשן ר' עובדיה מברטנורה: "כשהתכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת". אך יש כללים בניהולה של מחלוקת, שלא תהא "דרך קנטור וניצוח" כדברי ר' מנחם המאירי (פרובנס, המאה ה-יג-יד), וכדברי ר' יעקב עטלינגר, רבה של העיר אלטונה (גרמניה, המאה ה-יט), בעל שו"ת בניין ציון המתפלמס עם מבקריו אשר "שופכים בוז ולצון עלי, וישימוני כמטרה לחץ שחוט לשונם, הן בהעלים והן בהזכיר שם"9. גם ר' יחזקאל לנדא (המאה ה-יח) ממליץ:

ונא שישמע מעלתו לעצתי, ויתן מקום לשלום. ואין לך גרוע מהמחלוקת. ובזמננו
לא שכיח 'מחלוקת לשם שמים', והשטן מרקד. ונא מאוד שיעשה שלום (שו"ת
נודע ביהודה, מהדורה קמא, יורה דעה, סימן א)10.

הבה נטה אוזן לדבריהם:

הנה כי כן, בעלי מחלוקת טבעם להשתמש בלשון הרע ככלי במלחמתם. יוסף ואחיו הולכים עמנו לאורך ההיסטוריה היהודית לטוב ולמוטב. שנאת חינם שריקדה בין האחים לא חדלה בימי דוד, כמאמר חז"ל: "אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד" (תלמוד בבלי, שבת נו ע"ב). שנאת חינם לא חדלה אף בימי בית שני, שחרב בגללה על פי המסורת.

לשון הרע במקרא ובהלכה

איסורי רכילות ולשון הרע נלמדים במקרא גם מן הפסוק "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך. אני ה'" (ויקרא יט, טז).

נשים לב לצימוד של הילוך רכיל לעמידה על דמו של הזולת. וכבר דרשוהו דורשי רשומות. איסור "לא תעמד על דם רעך" נתקבע בעת האחרונה בחקיקת הכנסת בעניין חובת הצלת הזולת (חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח - 1998). "לא תלך רכיל", כדברי רש"י: "שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע, לספר בשוק". וכה תוכחתו של הנביא ירמיהו לעמו: "איש מרעהו השמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע רכיל יהלוך" (ירמיהו ט, ג). ופסק הרמב"ם:

המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמך'. ואע"פ שאין
לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות בישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה...
אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד,
והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על-פי שאומר אמת.
אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו (היד החזקה, הלכות
דעות, פרק ז, הלכה א).

יש להעיר, שסעיף 14 לחוק, קובע הגנה לאומר דברי אמת, בתנאי שיש בדברים "עניין ציבורי".

והרמב"ם ממשיך ואומר:

אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו
חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם... ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד...
ויש דברים שהן אבק לשון הרע, כיצד... שיאמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע
מה אירע (שם, הלכה ד).
המושג התלמודי "אבק לשון הרע" (בבלי בבא בתרא קסד ע"ב - קסה
ע"א) כולל אף סיפור שבביתו של פלוני מבשלים הרבה, ומכאן שהוא עשיר (בבלי ערכין טו ע"ב).
הביטוי "מוציא שם רע" יסודו במקרא, בעניין המוציא דיבת מי שנישאה
לו זה עתה: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (דברים כב, יט. וראה גם
נחמיה ו, יז).


תולדות העם היהודי עמוסות מדנים פנימיים, והקיום היהודי הבלתי-נורמלי בגלויות העצים כנראה את המתחים הללו. עד כמה חדרה לתודעת המוכיחים בשער החרדה מפני השפעותיה של הלשון השלוחה, אפשר ללמוד מדברי ר' אפרים זלמן מלונטשיץ, רבה של פראג במאה הי"ז, בעל הפירוש "כלי יקר" לתורה, בפירושו לפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף" (ויקרא כו, לו). והרי מקצת דבריו:

המשיל כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונידף מחמת הרוח הנושב בו,
ואף על-פי כן כל עלה דוחף את חברו ומכה בו. כן כל איש מישראל בגלות דומה
לעלה הנידף... ואף על-פי כן הוא רודף אחר חברו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים... לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא
אמת בכל רחובות קריה... כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה,
דהיינו שיחת חולין של לשון הרע... כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל, אין נקי, כי כל אחד שמח לאיד חברו, ותהי בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חברו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורנו
מידה זו לבדה מספקת אריכת גלותנו".


דברים עזי מבע אלה, האין ניתן להעתיקם מגלויותינו לפני מאות שנים לארצנו בדורנו? האם, כדברי נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן, הוצאו היהודים מהגלות, אך קשה יותר הוצאת הגלות מן היהודים!?

בדורות האחרונים, נדרש לענייני לשון הרע הגאון ר' אליהו מוילנא (ליטא, המאה הי"ח) באיגרתו הנודעת ("איגרת הגר"א"). לפי דבריו, לשון הרע הוא "החמור מכל העבירות", ולכן: "כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער... כי הפה קדש קדשים".

על החקיקה והפסיקה הישראלית

איסור לשון הרע הוא מן ההגבלות על חופש הדיבור1. כבודו של האדם כולל את צלם האנוש שבו ואת שמו הטוב כאחת. גם בחברה המקדשת את חופש הביטוי כעקרון-על, יש הכרח בקיומו של חוק זה, כדי שכבודו של האדם ושמו הטוב, שהוא לרבים נכס יחיד, לא יהא למרמס.

פרופ' אמנון רובינשטיין2 מסיק כי ההגנה לזכותו של אדם לשם טוב לא פגעה במעמדה של הזכות לחופש ביטוי, ועל-פי הפסיקה יש לערוך בכל מקרה איזונים בין שתיהן בלא להקנות עדיפות מראש לאחת מהן. לדידי, שם טוב עומד במדרגה גבוהה, וכדי להגן עליו ראוי אף להגביל את חופש הביטוי. הבה ישים כל אחד מאתנו את עצמו במקום הנפגע מלשון הרע ויחוש את כאבו. וכבר חזיתי על בשרי ועל בשר זולתי פגיעת לשון הרע מהי. גם בעידן שהכל מקדשים בו את חופש הביטוי, כערובה נגד טוטליטריות ועריצות, אין המטוטלת צריכה לנוע עד הכפשתו של אדם לעפר. מצע רשימה זו קצר מהשתרע מלעסוק בו בכל הנושאים שנידונו בפסיקת בתי המשפט. ראה למשל דיון נוסף חברת החשמל נ' הארץ, פ"ד לב(3) 337, שנקבע בו ברוב דעות (מפי מ"מ הנשיא, כתוארו אז, השופט לנדוי), נגד דעת השופט (כתוארו אז) שמגר כי לחופש הביטוי אין מעמד-על לעומת זכויות יסוד אחרות, כולל זכותו של האדם לשמו הטוב. השופט שמגר דיבר שם (ובערעור לפני כן, פ"ד לא(2) 281, 295) על "מעמד-על" משפטי לחופש הביטוי, כהמשך לכינוי "זכות עילאית" בדברי השופט אגרנט בבג"צ קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 880.

הצעת החוק המקורית נתפרסמה בשנת תשכ"ב בשם "חוק לשון הרע". בשל ביקורת על ההגבלות הרבות מדי שהטילה הצעה זו על חופש העיתונות, נתפרסמה הצעת חוק מתוקנת כעבור שנה3. החוק התקבל בתשכ"ה - 1965 בשם "חוק לשון הרע", ותוקן כעבור שנה, כולל שינוי שמו ל"חוק איסור לשון הרע", וכך ראוי לו.

לא למותר להזכיר כי בדיון בכנסת בקריאה הראשונה בחוק הרבו כל הדוברים, לרבות שר המשפטים דב יוסף, להביא מן המשפט העברי ומדברי ה"חפץ חיים" בעניין זה. גם בפסיקה אנו מוצאים לא פעם אסמכתאות מן המשפט העברי. בפסק הדין הנזכר לעיל, חברת החשמל נ' הארץ, מציין השופט עציוני את "גישתו המחמירה של המשפט העברי בסוגיית זכותו של אדם להגנת שמו הטוב כפי שהיא מתבטאת באמרה הידועה מספר קהלת: 'טוב שם משמן טוב'" (עמ' 335).

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" כולל איסור חוקתי של פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (סעיף 2) וזכות להגנה על כבוד זה (סעיף 4). פשיטא ששמו הטוב של אדם הוא חלק מכבודו, כדברי השופט ברק4 : "לשון הרע הפוגעת בשם הטוב פוגעת בכבוד האדם של הנפגע".

בפרשת בית הדין הצבאי לערעורים נ' משה ועקנין, פ"ד מב(3) 837, נדרש השופט אלון למגלה סודו של אחר, עליו נאמר: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג). הוא מזכיר את דברי התלמוד לפיהם5: "האומר דבר לחברו הריהו בבל י אמר [לאחרים], עד שיאמר לו: לך אמור". ונוסיף על דבריו: אכן מטבעם של דברים הנאמרים לזולת שעוף השמים מוליך את הקול, ולכן מוטלת על היחיד החובה לשמור סוד גם בהקשר לשון הרע; ההלכה מתירה במובן מסוים את הרצועה בדברים שנאמרו לשלושה מתוך הכרת טבע האנוש.

לשון הרע כנגד לשון הרע

נשאלת השאלה, האם יש מקום להגיב בלשון הרע על לשון הרע? נושא זה עמד לדיון בתיק ביטון נ' קופ, שראשיתו בבית משפט השלום בירושלים, המשכו בבית המשפט המחוזי בבירה (תקדין מחוזי 96 (2) 2650), וסופו בבית המשפט העליון (פ"ד נב(1) 19). עניינו של התיק היה תגובתו של אדם על כתבה שתקפה אותו בדברים שהיו לכאורה בבחינת לשון הרע. סעיף 15(10) לחוק קובע כאחת ההגנות פרסום ש"לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

בתיק קודם, משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1, 9, אמר כבוד השופט מצא: "תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע נגד המפרסם". אבל, בית המשפט המחוזי סבר - ונזדמן לי לכתוב את פסק הדין יחד עם חבריי השופטים ברנר ושידלובסקי-אור - כי: "ככלל אין מקום להשיב על לשון הרע בלשון הרע נגדית", אך כל מקרה ונסיבותיו: "במקרה דנן יש לראות את הדברים במסגרת מערכת כוללת של יחסים בין הצדדים... שהולידה במכלול תופעות שטוב להן משני הצדדים אילולא אירעו... המערער נהג בכתיבתו העיתונאית בלשון ישירה ובוטה, ולפיכך אירע שהמותקף על ידיו נקט לשון כזאת אף הוא". צייננו שם כי "הנקודה שבה היססנו היתה: האם אין חשש שמא ניתן ידנו שלא ברצון ל'מלחמת הכל בכל' בתחום לשון הרע, שבה ישמיץ המושמץ את משמיצו וחוזר חלילה?!". עוד אמרנו כי אף ההלכה היהודית ערה לעובדה שלעתים אין מנוס מלשון הרע, בנסיבות מוגדרות:

מה שיש אומרים: מותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת, דווקא אם הוא רואה שעל-ידי שיגלה לפני אנשים את גודל תרמיתם בזה העניין, ויראו שאין הדין עמם, מתוך זה תיושב המחלוקת. אבל בלאו הכי אין שום חילוק בדבר, צריך שיכוון לתועלת הנ"ל, ולא מצד שנאה, אם באפשרותו להשקיט המריבה באופן אחר שלא יצטרך לדבר עליהם, כגון על ידי הוכחה [=תוכחה]" (חפץ חיים, כלל ח, סעיף ח).

בית המשפט העליון (כבוד השופטת בייניש יחד עם השופטים גולדברג וזמיר) סבר שבמקרה הנ"ל לא הייתה כוונה לפגוע. ואשר לסעיף 15(10) וההגנה של תגובה ללשון הרע, אובחנו הדברים מעניין "משעור" הנזכר לעיל, שלא היה בו קשר בין התקיפה הנוכחית לפרסום שקדם לה, ונאמר: "אכן, ככלל, מן הראוי כי תגובה ללשון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי, ולא תהווה היא עצמה לשון הרע... (אך) אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן... בדרישת תום הלב", ובמקרה דנן "אין לומר כי בנסיבות אשר ניכר בהן כי הביאו את המשיב לפרוק כעס מצטבר על המערער יש כדי להעיד על חוסר תום לב".

אכן, כיצד יש להתמודד עם "כדור שלג של מחלוקת"? אף המשפט העברי מכיר, בהגבלות מסוימות, בצורך האנושי ובחובת ההגינות המצדיקים תשובה מצד הנפגע, גם אם ראוי לו לאדם שיהא מן "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין... עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" (בבלי יומא כג ע"א). עצה זו של איפוק תכליתה למנוע את האפשרות שכדור השלג יתגלגל מעל ומעבר לכל מידה, וישרוף ויכלה את הכול.

סוף דבר

שבת פרשת וישב תהא גם שבת חנוכה, החג שיסודו בתקופה הראשונית, ההירואית והמבורכת, של עידן החשמונאים. למרבה הצער, נסתיימה מלכות בית חשמונאי במריבות אחים, ששמו קץ לעצמאות היהודית. שנאת חינם לא חדלה לרקד גם בגלויותינו, ועודנה מצויה בימינו.

וכבר כתב נתן אלתרמן בשנת 1938:

מה קרה לה לארצנו,
מי אותה כל כך שינה.
כחומה גבוהה בינינו,
מי הציב את השנאה.

שנאתנו היא עורת,
איש אחיו אינו מכיר.
אל תשאל מה זאת אומרת,
זאת יודעת כל העיר.

בפתיחת הכנסת החמש-עשרה, פניתי אל חבריה באיגרת שעיקרה הפצרה מעומק הלב בעניין התבטאויות מתלהמות. לבקשתי, הפיצה יושב ראש הכנסת בעת האחרונה. ואלה דבריי בסוף האיגרת:

פנייה זו אליכם, חברי הרשות המחוקקת, בראשית דרכה של הכנסת החדשה, באה כדי להפציר בכם לשמש מופת לכלל הציבור ולהקפיד על לשון נקיה גם בלהט הויכוח, וגם כששומעים מפי הזולת דברים שיש בהם בעיני השומע כדי לקומם. חשוב להירתם לעצירת כדור ההתבטאויות הפוגעניות, שלצערנו החל כבר להתגלגל במדרון. החשיבות היא בסופו של דבר לשם שמירה מפני הידרדרות לאלימות. סבורני כי לו המתבטא ישים עצמו קודם שיתבטא לשניות ספורות במקום מי שההתבטאות כוונה נגדו, יהיה בכך כדי למנוע חלק מהדברים הבוטים. "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה] זוהי כל התורה כולה", אמר התנא הלל הזקן במסכת שבת.

הפנייה לא זכתה להצלחה יתרה, אך אסור לומר נואש. החובה להפיק לקח מתולדותינו - עלינו היא. ואחתום בדברים מספר המוסר הנפלא, "מסילת ישרים", לר' משה חיים לוצאטו (איטליה, המאה הי"ח):

הרבה דרכים ליצר, אבל כל דיבור שיוכל להולד ממנו נזק איסור לשון הרע לחברו בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום" (פרק יא, פרטי מידת הנקיות).

אנו שרויים בחברה אחוזת תזזית, החיה במתח, משידור חדשות אחד למשנהו, מכותרת אחת לרעותה. פני הפרהסיה הציבורית קוראים למתינות הלשון, לשניות ספורות של מחשבה לפני התלהמות, לניסיון לכבד את הזולת כפי שהיינו רוצים שיכבדנו, לנסות לדונו לכף זכות, כמאמר חז"ל: "הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו לזכות" (תלמוד בבלי, שבת קכז ע"ב). אם נרצה - אין זו אגדה.

שבת שלום וחג אורים שמח.

הערות

  • הכותב הוא היועץ המשפטי לממשלה

1) ראו: חיים כהן, המשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 567; יונה יהב, לשון הרע, תשנ"ו, עמ' 108.

2) המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, ב, פרק "הזכות לשם טוב", עמ' 1064.

3) ראו גם, מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1379.

4) א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית, ירושלים תשנ"ד, עמ' 527.

5) תלמוד בבלי, יומא ד ע"ב.

6) דברי הכנסת, כרך 37, עמ' 2404 (הובא אצל נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 638).

7) ראו, אליקים רובינשטיין, "על חופש הביטוי ועל מדיניות התביעה בעבירות של הסתה לאלימות", הפרקליט מד 5.

8) באשר לערבים, כתבתי בעתירה בעניין רשימה בבחירות לעיריית נצרת-עילית שעמד בראשה אדם שהשמיע דעות שנראו לנו גזעניות: "דוקא בהיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, יש משנה רגישות בהסתה נגד מיעוט. רשימה פוליטית בארצות התפוצה שיצאה נגד יהודים הוקעה כאנטישמית".

9) ראו, פירוש המשנה להמאירי, מובא אצל ח' בן מנחם, נ' הכט, ש' ווזנר (עורכים), המחלוקת בהלכה, א, עמ' 44. וראה שם, עמ' 50, בשם שו"ת בניין ציון.

10) מובא על ידי פרופ' חנה כשר, דף שבועי בר אילן, מס' 347.

תאריך:  21/02/2001   |   עודכן:  27/02/2001
אליקים רובינשטיין*

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
השמועה אומרת שלראש הממשלה הנבחר כבר יש מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
17/02/2001  |  חיים משגב, ד"ר  |  מאמרים
המנכ"ל -
16/02/2001  |  יואב יצחק  |  מאמרים
רות גביזון: "אם שלושים אחוזים מן הציבור, הרבה יותר מתומכי ש"ס, סבורים כי ההרשעה עשתה לדרעי עוול; אם קרוב לארבעים אחוז סבורים כי יש לשחררו ולסיים את הפרשה, האחריות הציבורית מחייבת להשתחרר ממוסכמות ולבחון את הפרשה הזו פעם נוספת"
12/02/2001  |  רות גביזון, פרופ'  |  מאמרים
אריאל שרון זכה בבחירות ברוב מוחץ. הציבור הצביע אמון בו ודרכו. עתה, מכוח סמכותו, הוא מתכנן לערוך שינויים במשרד המשפטים: אליקים רובינשטיין "ייבעט" לתפקיד שופט בית המשפט העליון; עדנה ארבל תישלח הביתה
09/02/2001  |  יואב יצחק  |  מאמרים




בלוגרים נוספים ברשת 
וידאו: למי שלא הבין עדיין
17/08/2017  |  09:00  |  אפי טריגר
גשר צר מאוד ורעוע
17/08/2017  |  08:17  |  ראובן לייב   |   ראובן לייב
היסוד הנפשי של נבות תל צור
17/08/2017  |  08:07  |  יוסי דר   |   יוסי דר

איתמר לוין
איתמר לוין
ראובן לייב
פורומים
ממשל
משפט
כתבות מקודמות
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט