בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בקשה של קבוצת אזרחים בני כל הדתות לקבוע בפסק דין הצהרתי כי הלאום שלהם הוא "ישראלי" כדי שיוכלו לדרוש לשנות גם את רישום הלאום שלהם בתעודת הזהות ל"ישראלי". השופט נעם סולברג קבע כי הסוגיה "אינה שפיטה".
את הבקשה הגישו 21 אזרחים, באמצעות עורכי הדין יואלה הר-שפי ויוסף מנשה. רוב חברי הקבוצה הם יהודים, אך מקצתם רשומים כבני לאומים אחרים, ובהם ערבי, דרוזי, בודהיסטי, גרוזיני ובורמזי. ראשון המבקשים, עוזי אורנן - רשום במרשם האוכלוסין, על-פי הצהרתו כ"עברי". הוא הקים לפני כעשר שנים את עמותת אני ישראלי. חברי העמותה חתמו על הצהרה לפיה הם שייכים ללאום 'ישראלי'.
אל אורנן הצטרפו אורי אבנרי, איתמר אבן-זוהר, יוסף אגסי, יהודית בובר אגסי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יוסף ברנע, איברהים דויירי, עינב הדר, יובל הלפרין, חן יחזקאלי, יוברט יו-לון, עפרה ישוע ליית, יהושע סובול, יהושע פורת, רבקה (בקי) קוק, נילי קוק, עאדל קעדאן, דן תמיר
וגדעון שפסקי.
ב-27.12.00 פנה אורנן אל שר הפנים וביקש להירשם בסעיף הלאום כישראלי. בקשתו נדחתה, מן הטעם ש"אין בטבלת הלאומים לאום 'ישראלי'". ב-25.12.03 עתר אורנן עם 37 אחרים לבית המשפט העליון (בג"צ 11286/03 אורנן נ' שר הפנים) בבקשה להורות לשר הפנים "ליתן טעם מדוע מסרב משרד הפנים לכלול את הערך 'ישראלי' בטבלת הלאומים של משרד הפנים, הכוללת כ-135 ערכים". בתשובתו טען שר הפנים כי לצורך עשיית שינוי בפרט רישום נדרשת תעודה ציבורית המעידה על השינוי. השופט מישאל חשין המליץ לעותרים למשוך את עתירתם ולפנות אל בית המשפט המחוזי, וכך עשו.
החריג היחיד: לאום עברי
כעבור יותר משנתיים לבית משפט המחוזי וביקשו לתת "פסק דין הצהרתי, שעל-פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי, וזאת על-מנת שפסק הדין ישמש את המבקשים כתעודה ציבורית לצורך הבקשה לשינוי פריט הלאום במרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה".
לבקשתם צֵרפו תצהירים שלפיהם, על-פי תפיסתם או תחושתם, אין הם בני הלאום היהודי אלא בני הלאום הישראלי. לדבריהם, עצם קיומו של לאום ישראלי הוא עובדה שאינה טעונה הוכחה. כפי שהדבר כן לגבי הזהות הישראלית וה'ישראליות' בכלל. לשיטתם, הימנעות מהכרה בלאום הישראלי, בשל המחסום ה'טכני' הנובע מן ההיצמדות לטבלת הלאומים הקיימת, היא "עיקשות מינהלית" אשר מביאה ל"אנומליה הזויה".
הם הדגישו כי אינם מבקשים לכפות לאום כלשהו או זהות לאומית, על איש מאזרחי המדינה. כמו כן, הצביעו על העובדה כי בדרכוניהם מצוינת אזרחותם כישראלית, ובאנגלית רשום שם Israeli Nationality. לטענתם, לא יתכן שכלפי פנים הלאום שלהם הוא 'יהודי', וכלפי חוץ, לכאורה, 'ישראלי'.
משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה השיבו, באמצעות עו"ד עמליה לב-הדר, מנהלת המחלקה המנהלית בפרקליטות מחוז י-ם (אזרחי), כי הצד השווה לתושבי מדינת ישראל - יהודים, דרוזים וערבים - הוא האזרחות הישראלית, ולא הלאום. לדעתם, הבקשה היא לעשות לאום אחד מן הפיצול הלאומי האתנוגרפי והתרבותי הקיים כיום. עניין זה של קיבוץ לאומי וזיהויו אינו נתון לקביעה סובייקטיבית של יחידים, טענה עו"ד לב-הדר. הוא גם לא מתאים לפסיקה של בית משפט. לדעתה, מדובר בנושא המסוּר לשיקול דעתה של הרשות המחוקקת.
לשאלת השופט על רשימת הלאומים במשרד הפנים, השיבה נציגת הפרקליטות כי הרשימה דומה לרשימת מדינות העולם. למשל, אזרח צרפתי שנרשם במרשם האוכלוסין לראשונה, יירשם כצרפתי; אזרח נורווגי ירשם כנורווגי. חריגים הם בני הלאום היהודי, או בני מיעוטים מתושבי המדינה. יהודים נרשמים תמיד בפרט הלאום כיהודים, תהא אשר תהא האזרחות שהייתה להם קודם עלייתם ארצה. נתיני מדינות ערב, שנעשים לאזרחי ישראל או לתושביה, נרשמים כבעלי לאום ערבי. בני מיעוטים בישראל, נרשמים על-פי לאומם, דוגמת השומרונים, הדרוזים, הצ'רקסים. חריג נוסף שנמצא במרשם האוכלוסין הוא לאום עברי. לדברי המשיבים מדובר בטעות היסטורית.
מבחינה משפטית: אין לאום ישראלי
בפסק הדין כתב השופט סולברג כי ההיבט המשפטי בסוגיה הנדונה, הוא טפלּ.
בשנת 2000 תוקנו תקנות מרשם האוכלוסין, באופן שפרט הלאום הושמט מתעודת הזהות. ממילא לא ניתן עוד לשנות פרט זה בתעודת הזהות. רבים המתגאים בלאומיותם, וחפצים להחזיק בצקלונם תעודת זהות שבה רשום הלאום שאליו הם משתייכים, מנועים כיום מלעשות כן ומלהציגו לראווה בתעודת הזהות שלהם. הלאום רשום כיום במרשם האוכלוסין בלבד, למטרה סטטיסטית, ואינו פומבי.
"רישום נסתר שכזה בגנזי משרד הפנים, אינו שקול כלל וכלל לעוצמת הלכי הרוח הצפויה אם יצהיר בית המשפט על קיומו של לאום ישראלי", כתב השופט. "הדעת נותנת כי לא אל אותו רישום נסתר נשואות עיניהם של המבקשים, אלא להצהרת בית המשפט הפומבית ולהכרה הציבורית הכללית בדבר היווצרותו של לאום ישראלי", הוסיף השופט.
"הלכה למעשה מבקשים המבקשים לברוא בריאה שכזו, יש מאיִן. הדבר הוא מעבר לכוחותיו של בית המשפט. גם לגישת המרחיבים בנושא השפיטות, הרי שכאן המקום להצר בה", סיכם השופט סולברג. "אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאיִן, לחוקק במקום לשפוט".
השופט ציין כי אין בפסק דינו כדי לומר שאין בנמצא לאום ישראלי, בנפשו של אדם, במצעה של קבוצת אנשים, אצל מגזר כזה או אחר במדינה. פרופסור עוזי אורנן, והמבקשים האחרים, מאמינים כי הם בני הלאום הישראלי. אמונה זו אומנם ראויה לכיבוד ולהערכה , אך היא אינה זקוקה לגושפנקא משפטית.
