מנהג חדש בא לעולם: שופטים-(בדימ.), בעיקר של בית המשפט העליון, מתנהגים כאילו שהם התמנו לבית הלורדים של מדינת ישראל. לא די להם בתקופת כהונתם-שלטונם, שהפכה, לעתים, למעין רודנות אידיאולוגית מכוח פרשנות מעוותת של חוקי היסוד שהתקינה הכנסת; כעת הם מבקשים להוסיף ולהרעיף עלינו מתעצומות הנפש שלהם - ובעיקר להשפיע בעקיפין, ואולי, במישרין, על פסיקותיהם של אלה שעדיין יושבים על כס-המשפט.

משל אין הם סומכים על שיקול דעתם; או שמא יראים הם שחבריהם יירתעו מפני דעת הציבור שמאסה בהם ובדרכים שבהן הם השתלטו על אורחות חיינו. מישאל חשין, לא דמות מופת, על-פי כל אמת מידה שהיא; ולא רק בגלל הבת שנולדה לו מחוץ לנישואין שבה סירב להכיר במשך שנות דור, בוודאי שאינו נמצא במעמד של מי שיכול לנפק חוות-דעת מוסריות. גם אליהו מצא אינו האדם שכל אחד היה מוכן לבלות איתו על אי בודד. פסק הדין שהוא כתב בנושא ביטול כתב האישום נגד אריאל שרון בידי מני מזוז, גם הוא מינוי של 'פורום החווה', עוד יילמד שנים רבות כסמל לכישלון קולוסאלי של שופט שבחר לעוות נורמות משפטיות לטובת תוצאה פוליטית רצוייה. גם יצחק זמיר סוחב על גבו כמה פרשיות מן העבר; אחת מהן קשורה באופן שבו זכה בנו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בחברה ממשלתית-ציבורית.

זה לא ששופט-(בדימ.), זה או אחר, לא צודק, לפעמים, כמו שעון מקולקל שפעמיים ביום מראה את השעה הנכונה. למשל, בעניין יעקב גנות, דמות שאין לומר עליה שהיא כליל השלמות; בוודאי שלא, אם בוחנים את התנהגותו בעת שהוא כיהן במחוז הצפוני של המשטרה. הוא אומנם זוכה מאישומים חמורים במיוחד - של שוחד ומירמה והפרת אמונים - אבל על זיכוי כזה אפשר לומר, בפרפרזה על הביטוי הידוע, עוד זיכוי כזה ואבדנו.

אבל לא זה מה שמשנה את התמונה בכללותה. השופטים-(בדימ.) פרשו, בגלל שכך מחייב אותם החוק, ולא כדי לשבת על הטריבונה כל העת - ולחלק ציונים. את האף שלהם הם לא יכולים, או צריכים, לדחוף בכל בוקר במקום אחר. סדר היום הפוליטי השתנה, עם מינויו של שר המשפטים החדש, שאף את מינויו הם לא אהבו, בלשון המעטה, ועתה הם צריכים להמתין בסבלנות עד שתקום, אולי, ועדה מיוחדת שתבחן כמה מן ההתנהגויות שלהם בעבר. הפרוטקציות שהם עשו למקורביהם; המתנות הסמויות שהם קיבלו בדרכים שונות ומשונות; ניגודי העניינים שבהם הם היו מעורבים.

מכל מקום, הגיעה העת, שהם וחבריהם, אלה שעדיין מכהנים, ילמדו קצת צניעות ודרך ארץ. הם מבינים גדולים במשפט - ולכן הם נבחרו לפני הרבה שנים למישרותיהם; לא כדי להכתיב לכו-לם את השקפותיהם הפרטיות שכבר עלו בהרבה דמים; תרתי משמע.

עיקרון הפרדת הרשויות הוא נכס צאן ברזל. בכל מקום בעולם מכירים בו. הוא יוצר איזון שהוא מחוייב המציאות. לא יזיק אם גם חשין, מצא וזמיר ילמדו לנהוג על-פיו. עידן הנסיכים צריך להסתיים. בית המשפט העליון הוא 'הבית' של כולם. חשין, אולי, מרגיש 'פגוע', בגלל שלא קיבלו את דעתו על מי שהרשות הנבחרת בחרה כשר המשפטים, אבל יש רבים אחרים שמרגישים פגועים מזה שחשין ישב כל כך הרבה שנים על כס המשפט מבלי שהוא גילה, מה שמתחייב היה מכללי הגילוי הנאות, שהתנהגותו במישור האישי גבלה בכשל מוסרי שפל במיוחד.