מלחמת תמוז תשס"ו הדגישה את ההכרח בצבא המילואים, צבא מילואים מאומן, מצוייד, ומלא הינע (מוטיבציה). מחד, כוח המילואים המעולה ביותר הם סטודנטים ששוחררו לא מכבר משירות פעיל. מאידך, הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הם הקרבנות העיקריים של מערכת המילואים בשל הכנסתם הזעומה. הפיצוי שהם מקבלים על גזל זמנם, שלא לדבר על סיכונם הגופני והנפשי, אפסי.

אין פלא שמשוחררים טריים נושאים רגליהם ובורחים מן הארץ, וסטודנטים רבים מוצאים אלף דרכים ואחת כדי להתחמק משירות מילואים. ואם לא די בכך, נוצר חוסר איזון מספרי משווע בין גברים ונשים, המשאיר סטודנטיות רבות ברווקותן הכפויה.

הגיעה העת לשנות את הגישה. הסטודנט חייל המילואים חייב לדעת כי זמנו איננו נגזל אלא מתוגמל, וכי לשירות המילואים שלו יש משמעות, גם ברמה הלאומית וגם ברמה הפרטית. ישנן מספר דרכים לעשות זאת. יש לשלם את זמנו של חייל המילואים כאילו גוייס מחדש לשרות קבע. יש לשפות אותו עבור מאמץ היתר בהשלמת הלימודים, ויש להפגין את ההערכה כלפי המאמץ במפגשים ערכיים, בהתאמת אימונים לחופשות, ובכלל ביחס ערכי לזמנו היקר של הסטודנט.

יש לתת העדפה מתקנת בכל האמור בקבלה לפקולטות המועדפות, ושיפוי משמעותי בשכר הלימוד. יש להתייחס לסטודנט הקרבי המשרת במילואים כמשאב מספר אחד של מדינת ישראל. למען השוויון יש ליצור שרות לאומי במילואים שיהווה את עמוד השדרה של המשק לזמן חרום, וסטודנטים וסטודנטיות המשרתים בו ייהנו מיחס מועדף.

לא ניתן להפריז בחשיבות שימור כוח האדם המעולה בארץ. לא ניתן להפריז בחשיבות העדיפות שחייבת להינתן לחיילי מילואים על פני אלו שאינם משתתפים בהגנת העם והארץ. ובאשר לתקציב הדרוש זה בדיוק הכסף ששווה זהב, ויחידת מילואים קרבית בהרכב מלא שאנשיה לא מרגישים פראיירים היא נכס צאן ברזל, אבל באמת.