היועץ המשפטי לממשלה טובל ושרץ בידו. החשש שלו מפני 'פוליטיזציה' של התפקיד שבו הוא מחזיק עתה נשמע קצת מוזר, אם לא מעבר לכך, אם זוכרים כיצד הוא 'סגר' את התיק הפלילי של אריאל שרון, לאחר שבפרקליטות המדינה כבר הכינו טיוטא של כתב אישום, או איך נולד כתב האישום נגד חיים רמון. הדברים כבר נטחנו עד דק, אבל מה שמני מזוז לא ממש מספר לציבור כעת, בשעה שהוא מקים קול צווחה גדולה, היא הסיבה האמיתית שמניעה אותו להתייצב מול שר המשפטים: הרצון שלו לשאת חן בעיני מי שעשויה למצוא לו מקום לידה בבוא היום. הוויכוח איננו על חוסנה של מערכת המשפט או על אי-תלותה או על יכולתה להעמיד לדין שועים ורוזנים, אלא על עתידו של מי שרוצה בכל מאודו להגיע לאן שהגיעו קודמיו בתפקיד.
לא האוטונומיה של מי שעומדים בראש התביעה הכללית, או החירות שלהם לפתוח בחקירות פליליות, או להשאיר תיקי-חקירה על המדף במשך שנים כדי להשיג באמצעותם מאזן של אימה, מטרידה את הגברת הראשונה של בית המשפט העליון, או את שליחיה בפרקליטות המדינה, אלא הניסיון של דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, לנסות ולנפץ את הרודנות האוליגרכית של מערכת המשפט, על כל רורותיה, כדי להחזירה לממדים הראויים לה בכל חברה דמוקרטית שבה עיקרון הפרדת הרשויות הוא נר לרגליה.
ודוק: על כוחם הבלתי מרוסן של נסיכי-המשפט כבר דובר רבות, כמו על זכויות-היתר שנטלו לעצמם שופטי בית המשפט העליון, חסידי השיבוט העצמי, בין השאר, כדי להעמיד את השקפת עולמם במקום זו של נבחרי הציבור, אבל טוב להם לדברים שייאמרו שוב ושוב. בעיקר על-רקע הקריסה של מה שפעם, לא לפני הרבה זמן, נחשבו לערכי-יסוד שבשמם ולמענם הקימו אבותינו את ביתו הלאומי של העם היהודי. הדברים הם בבחינת קל וחומר, אם קוראים את דברי ההבל של אנשים כמו אברהם בורג, מי שהיה פעם יו"ר הכנסת, לא פחות, הכופר בעצם זכותנו להתקיים כאן כמדינה יהודית תוך שהוא משווה את מדינת ישראל לגרמניה של טרם עליית הנאצים לשלטון.
אינני יודע מאין לקח אברהם בורג את עוז הרוח לבעוט בכל מה שתמיד ידענו שהוא חלק מן ה'אני היהודי' שלנו, אבל בדבר אחד אין לי ספק: זרעי הפורענות נזרעו בבית המשפט העליון. האקטיביזם המרושע שצמח שם קיפד, בפועל, כל זיק של לאומיות-יהודית עד כדי ביטול זכותם של היהודים לבנות לעצמם יישובים על אדמות שנרכשו בכספים שנתרמו לשם כך ברחבי העולם היהודי.
עתה יש לומר את הדברים בכל הפשטות הראויה להם: המאבק סביב הדרך לבחירת השופטים לבית המשפט העליון, כמו הוויכוח על הדרך שבה יש למנות יועץ משפטי לממשלה ופרקליט המדינה, היו צריכים להתקיים לפני שנים רבות. מה תהיה דמותה של מדינת ישראל בשנים הבאות איננו יכול להיות מוכרע בידי מי שנבחרו כדי להכריע בסכסוכים משפטיים. השאלות אינן משפטיות. המחאה הפוליטית על כל גווניה צריכה להיות חלק מסדר היום של כולנו. לא יכול להתקיים מצב שבו מערכת המשפט תהפוך לכלי במשחק הפוליטי. סביב זאת, למעשה, נאבקים עתה בכיריה של מערכת המשפט. על זאת יצא קצפם של חצרני-החצר שלה בשעה שהם זועמים על השימוע שנערך למועמדים לשיפוט.
דורית ביניש לא רוצה לשנות דבר. נוח לה במורשת שהשאיר לה אהרן ברק. מני מזוז, כמו חייל ממושמע, ממהר לשכב על הגדר. הוא כבר עשה את זה בעבר.
