דניאל התמתחה ליד הבאר, הביטה ברוקדים בעיניים עצובות, העבירה את מבטה הנוגה מאחד לשני, נעצה אותן בעיני ושתקה. לפתע ניעור זיק של שובבות בעיניה התכולות, והיא החלה לפזז לצד נערות אחרות, כשעיניה פוזלות לעתים לעברי.

דניאל הניעה את ירכיה בפראות, העגיל שבטבורה נצנץ באור הזרקורים והיא חייכה בינה לבינה, יודעת מה תנועותיה עושות לגברים. כאשר התיישבה מיוזעת ליד הבר, לא יכולתי להתאפק והצעתי לה משקה.

לשאלתי הבלתי נמנעת השיבה: "אסטוי סולה" (Estoy sola), כלומר, "אני לבדי", ושיגרה לעברי חיוך מתוק. בכל מקום אחר היתה שיחה כזו מרטיטה את ליבי ומציפה את כולי בנחשולים של אגו. חתיכה בת 19 שולחת מבטים מצודדים אל גבר במיטב שנותיו.

ואולם, לאחר שבועיים של טיול בקובה - לא היה מקום לאשליות. שם המשחק היה ברור: כסף. ליתר דיוק: "שווה כסף", כלומר מסעדות, מועדונים, בילויים וכבונוס - גם מתנה קטנה. דניאל היא חינטרה (Jinetera), עיסוק מאד פופולרי בקובה הפוסט-קומוניסטית.

החלום נגוז; המהפיכה מתה

לפני שנים, האסוציאציה המיידית לשם קובה היתה "מהפכה קומוניסטית", "להבה בדרום אמריקה", "פידל קסטרו" וכמובן - דמותו ההרואית של הרופא המהפכן צ'ה גווארה.

בינתיים החלום נגוז. המהפכה כבר מתה. קסטרו נאלץ לפתוח את שעריו לתיירות ולכסף קפיטליסטי. פידל, שקרא למהפכה עולמית, מייחל למטבע זר, ודמותו של צ'ה גווארה, גיבורו של מרד הנעורים בשנות ה-60, מודפסת על חולצות הנמכרות בכמה דולרים.

ה"ברוגז" האמריקני שממשיך לשחק גם ג'ורג' בוש הבן - הינו השריד האנכרוניסטי האחרון לאותה תקופה של המעוז הקומוניסטי שמול חופי ארה"ב.

כיום האסוציאציה המיידית לשמע השם "קובה" היא לא להבה ולא זקן של נואם תיאטרלי - אלא אי טרופי ירוק, קצב הסלסה שאי אפשר לעמוד בפניו, חופים שטופי שמש, עשן הסיגרים המפורסמים וכמובן "חינטרס".

אחד עשר דולר לחודש

המשכורות בקובה דלות. פועל ממוצע מקבל שכר של 11 דולר לחודש. שכרו של רופא עשוי להרקיע ל-24 דולר. אפשר לחיות מזה (אם לאורז ושעועית המחולקים לפי פתקים אפשר לקרוא "חיים"). האנשים שם אינם רעבים. יש להם אפילו מלבושים צנועים ובמקרים לא מעטים גם אופניים. אך הלב רוצה הרבה יותר.

אפילו קוקה קולה אפשר לקנות שם רק בדולרים. ביקור בדיסקוטק יעלה כ-10 דולר. היד אינה משגת והנפש הצעירה שואפת לצאת לבילויים. בתנאים הללו צריך לשרוד וכך התפתח מקצוע ה"חינטרו", המתפרנס מן התייר.

את החינטרוס פוגשים בכל מקום: בפתח המלון, בקרן הרחוב ובאירועים עממיים. החינטרו משתדל לפתח שיחה עם התייר, ללוות אותו ולסייע לו ככל שיוכל, ובדרך - יקלף לעצמו כמה טובות הנאה. כך למשל, החינטרו שמושך תיירים למסעדה מסוימת יקבל מבעליה ארוחת חינם, מחנות המזכרות יקבל עמלה צנועה ואם הוא בר מזל, ומצא תיירים נוטפי הורמונים - ייהנה אף הוא מחסדיה של היצאנית.

את החינטרה חנן הטבע ביתרונות נוספים. החינטרה תתלווה אל התייר למסעדות, למועדונים ולבילויים נוספים. נושא התשלום לא יעלה בצורה פורמלית - אך תנאי העיסקה, גם אם הם מוצנעים - ברורים לכול. לתייר המצ'ואיסטי זוהי חוויה מרנינה.

"טיולי גברים" מעוררי חלחלה

סוכני תיירות זריזים ומדריכים מקומיים מארגנים לקובה "טיולי גברים" מעורררי חלחלה. זהו עולם אכזר. השנה ציינה קובה 43 שנים למהפכה של פידל קסטרו ו-510 שנים להגעתו של כריסטופר קולומבוס לאי.

הרבה דברים השתנו בקובה בין שני התאריכים הללו ובעיקר אחריהם. כל מפגש עם קובני, רופא, פועל ייצור, כומר, מכשף, מהפכן ומהגר - משקף מדינה בתהליך של שינוי. קובה היא כיום אחת המדינות המסקרנות ביותר בעולם.

באופן רשמי הכלכלה היא קומוניסטית, אך המציאות כבר מזמן קפיטליסטית. שליט המדינה (פידל קסטרו), שהיה פעם סמל הצעירים בעולם, נמצא באמצע העשור השמיני לחייו, וזקנו שהלבין מזכיר מעט את בתיה המתפוררים של הוואנה.

החלום מת. בינתיים מנסים בקובה לשלב אידיאולוגיה מהפכנית יחד עם תיירות עשירה, ומגדלים צאצאי מהפכנים שחולמים אמריקה.
_________________________________________________________
הכותב הוא מדריך טיולים ראשי בחברת "מסעות"; שימש כמנהל מחלקת ההדרכה ב"חברה הגיאוגרפית-נאות הכיכר"; בעל ניסיון בהרצאות במכללות, במכונים שונים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזינים "טבע הדברים" ו"מסע אחר".