שבת 04 דצמבר 2021  02:44
סנגורם של "חותמות הגומי"

אל נא תפגעו ב"חותמות הגומי" - הן - כמוצר חיוני וחשוב - לפחות עושות בדיוק את המוטל עליהן - את מלאכתן - ובאחריות רבתי. אל תעליבו את חותמות הגומי . אני סנגורם; דברים אודות החשיפה המצמררת של העיתונאי יואב יצחק - במאמרו "עוד חותמת גומי" - אודות האירוע החמור כפי שאירע והתרחש בבית המשפט המחוזי בתל אביב

▪  ▪  ▪
קראתי את החשיפה של העיתונאי יואב יצחק על שהתחולל בבית המשפט המחוזי (ראו קישור: "עוד חותמת גומי"), שניתי וקראתי, שפשפתי עיני בבחינת "ההיית או חלמתי חלום"?.

בית משפט מחוזי, בהרכב תלתא, דן בערעור שבפלילים, ומתברר כי אינו קורא, בכלל, לא את הפרטיכלים, לא את פסק הדין ולא את גזר הדין של הערכאה קמא? האמנם? הכצעקתה?

לא זו אף זו: בית המשפט המחוזי "נשען" באופן עיוור ואוטומטי על מימרות [הסרק!!!] של פרקליטות המדינה - כפי שהשתילה - ומצטט הימנם [באופן עיוור ואטומטי...???] כאילו נכתבו על ידי בית המשפט קמא?. האמנם? הייתכן? "במקומותינו"???. "בארץ ישראל"? "במדינת היהודים"?. הכל - לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?. שמא שכחנו את ה"מהפיכה החוקתית". את חוק היסוד ה"חוקתי על חוקי" כמימרת הנשיא אהרן ברק?

ממה נפשך? בא מאן-דהוא בפרקליטות, ומשרבט שירבוטי סרק - בהינף קולמוס ואגודל - בכתב הערעור גופו, כאילו [כבימי הגשש החיוור] לקוחים המה מפיו של השופט שישב בערכאה קמא [השופט גלעד נויטל]. כאילו היו אלו "דברים בשם אומרם".

אלא, שלא היה, לא נברא, רק חלום בלהות היה במוחו הקודח של מאן דהוא. צל הרים - כהרים. עורבא פרח. כך ממש. דברים בעלמא. בלון פורח באוויר. הבל הבלים.

כתבו כמה משפטי "קישקשתא" - כך ממש - והרי לכם כי בהטעייה של ממש עסקינן, בשיבוש מהלכי משפט, כך ממש, ניסיון [נלוז/ניקלה/נפסד/פסול] להשפיע על הליך משפטי, כך ממש, והכל בלשון המעטה ומזיעור, ובית המשפט המחוזי, המלומד, "העסוק", ה"טרוד", "שותה בצימאון" את הדברים, כאילו היו "קודש קודשים"/"דברי אלוקים חיים" או "מים מזוקקים וטהורים".
מי היה מאמין?. לא בודקים? לא קוראים? לא "מצליבים"?

והיכן היו המתמחים של השופטים? - לכל שופט מתמחה אחד לפחות. מה הם עשו?. הם לא ראו?.

לא שמעו? לא בדקו?. לא קראו? לא "הצליבו". מה מתחולל שם?

פחד אלוהים.

"המדינה" כותבת - משרבטת וכולם אומרים: "אמן כן יהי רצון"?

היכן הבקרה? היכן הפיקוח? היכן כל "מנגנוני הבקרה"? - יוק. כלום. ממש לא כלום. אפס קצהו.

אומר כך: המאמנים שלנו, המעסיקים מתמחים, לצידם, ובימים אלו ממש, היו מפטרים אותנו, כולנו, בבעיטה גסה וכואבת... לו מעשה חמור שכזה היה מתחולל במשרדם. יותר מכך: על דברים פעוטים מאלו ["זוטי דברים"/"דה - מינימיס"... ] הם כועסים - ובצדק - והכל - לשון המעטה ומזעור.

הם לא מתפשרים על "קוצו של יוד"/"קלה כבחמורה". הם לא הין חסים לא עלינו ולא על כבודנו. הם היו משליכים אותנו "מכל המדרגות" - ועוד "זורקים" באוויר אי אילו מימרות "כנף" [צודקות...] כדי שכל הבניין - כולו - ישמע - ודי ברמיזא דקה אשר זו. ולמה תשאלו? כי הם אלו שהיו חשופים באותו הרגע ממש לתלונה בפני מוסדות הלשכה, למצער, אם לא למעלה מכך.

מה המאמן היה מסביר? "המתמחה שלי התרשל"?. לך תסביר... . "אז למה לא בדקת אותו" היה מייד נשאל - ומתחייב ב"דין וחשבון" של ממש. היום קוראים לזה: "דוח רווח ו... הסבר"... .

בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה, נעתקו המילים מפי. ממש כך. אילם הייתי למשך כל השבת הזו. לא מאמין למקרא החשיפה. פשוט לא מאמין. לא רוצה להאמין. לא יתכן - אני אומר - לא יכול להיות.

מה יש עוד לומר? מה יש עוד להגיד? מה יש עוד לכתוב?. אני תוהה - אני שואל - האם כך מתנהלים משפטים בבית משפט ישראלי?. למי אכתוב? מי ישמע? מי יקום ויעשה מעשה? למי בכלל איכפת משהוא במדינת "פל - קל" זו?.

ובבית משפט מחוזי עסקינן.

ובערכאת ערעור עסקינן.

ובהליך פלילי עסקינן. הליך שחורץ גורלות לשנים ארוכות ורבות.

זכור אלא זאת: די בהרשעתו הפלילית של נאשם, על ההשלכות הכרוכות בכך, מבלי כל "קשר" לחומרת הענישה בצידה [מאסר, מאסר ע"ת, קנס כספי וכיו"ב].

והרי זאת יש לזכור: הנאשם שם את מבטחו, את כל עתידו, בפני הרכב הערעור - בעזרת סנגורו המלומד [והקפדן/המסור/האחראי] עו"ד אבי אודיז - יבדל"א וטובים!!!.

עזבו רגע מלל. שאלה: האם אתם - כן אתם ממש - הייתם רוצים/חפצים כי הרכב ערעור כלשהו לא יקרא את שכתבה הערכאה דלמטה - ויסתפק בקריאת דבר הפרקליטות - הריבון - בלבד?. אימרו את האמת? תגידו בעצמכם?. ואני מצחקק: "ריבון שאג... מי לא ירא..."?

מה קרה לנו?. עד לאן הגענו? הכל "חאפ-לאפ"? "גומרים - הולכים"? "קבלנות"?

קשה לי להאמין. אז שוב קראתי, שוב עיינתי בחשיפה של יואב יצחק, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ומתברר/מסתבר כי אמנם כך.

כולי צמרמורת. עד היכן הגענו? עד אנה באנו?

אני מוכרח לציין כי בפקולטה למשפטים, לא הכינו אותנו הסטודנטים לאירוע קשה כגון דא. פשוט לא לימדו אותנו, המרצים המלומדים, כי ערכאת הערעור אינה קוראת בכלל את דבר הערכאה דלמטה. ואני שואל, אם לא לימדו, אולי בבוא היום נבחן על כך בבחינות ללשכה... ולא נדע להשיב...? ונתמה: האם המקרה הלז משקף "שיטה"?. האם זה "קצה של קרחון"?. האם זה מקרה חריג? נדיר?

למרבית הצער, לא כל שופט עובד בחריצות וברצינות הראוייה כמו השופט גלעד נויטל.

זה האחרון, להזכירכם, חשף זה לא מכבר ממש, ובפרהסיה, מבלי לטאטא אל מתחת לשטיח, את העובדה שהמשטרה זייפה פרטיכל של בית משפט. ביושבו כשופט מעצרים תורן, גילה זאת השופט גלעד נויטל, בחדות העין, במקצועיות הצריכה והראויה לציון, להערכה, להרבה כבוד, ו"התפוצץ" מזעם.

אלא, שמסתבר, כי לא הכל חרוצים כמותו. לא הכל קוראים כל מילה, כל פסיק. כל תג. לא הכל לוקחים ברצינות את עבודתם.... את שליחותם. והרי כב' הנשיא אהרן ברק, פרופ', שב וטוען חדשות לבקרים, כמנטרה ממש, כי שפיטה אינה אלא שליחות. האמנם?.
הזו היא "שליחות"?. אני למדתי כי שליח/שלוח חייב לעשות שליחותו בנאמנות.

הזו היא "נאמנות"?. "חובת הנאמנות"? הלכך נשבעו בבית נשיא המדינה?

משהו, יותר ממשהו, לקוי במערכת. אם מקרה שכזה קורה, והוא אכן קרה במקומותינו, מי יתקע כף לידינו [ולא כף מבשלים...] כי מקרים כאלו, לא מתרחשים, חדשות לבקרים? מי יתקע לידינו כף כי באירוע חריג וחד-פעמי עסקינן?

האם אין כאן מקום למכובדי המערכת המשפטית, כולה, החשובה לנו כל כך, לרבות הנהלת בתי המשפט, על מנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, לרבות פרקליטת המדינה, לרבות מבקר המדינה ועוזריהם, על צוותם, "על טפם"..., לעזוב מחר בבוקר את הכל, פשוט הכל, ולצאת לביקור במקום ה"אירוע" ["בתרמיל ובמקל"] ולבדוק "בעין" - "הכלו המים"?. הכצעקתה? - "בציציות" ממש - לגופו של עניין.

אני לא שקט. אני סבור כי תקלה חמורה זו חייבת בבדיקה קפדנית ורצינית "כדי שורשו של עניין".

למה? - כי מחר זה יקרה לך, לבנך, לבתך, לאמך, לאשתך, לשכנתך או... לפלגשך.

אומר כך: יש לבדוק היטב מה היה המניע של הפרקליטות להטעות [אין מילה אחרת] את ההרכב כולו. "לשתול" משפטים [משפטי סרק שלא היו ושלא נבראו], שהשופט בערכאה קמא בכלל לא כתב. לא אמר. לא חשב. לא התכוון להם. לא מיניה. לא מקצתיה.

אמרתי להטעות. התכוונתי להוליך שולל. בכחש. בתחבולה. בעורמה. בתרמית. בגניבת דעת. באונאת דברים. בדרך חתחתים.

אם לא היה מניע - מה היה הגורם? מי היה הגורם?. למה?. מדוע?

מה היתה המטרה. שהרי, טרחו ולימדו אותנו מלומדים כי יש [ויש] הבדל בין "מניע" לבין ... "מטרה" [כך סבורים מביני דבר - פרופסורים מלומדים - המבינים ב"מהלכי הנפש"...].

ועוד צעד: הכיצד זה "אכלו" השופטים, כולם, כל השלושה ["שלושה בסירה אחת"...], את ה"לוקש" הארוך הזה. "אטרייה" של ממש. אטרייה בלתי כשירה. "מסריחה" רוצה אני לומר.

"אכלו" אמרתי - "בלעו" התכוונתי. ה"טבח" בפרקליטות בישל וה"קליינטים" "בלעו" את ה"תבשיל" שהקדיחו בעבורם ה"שפים" בפרקליטות המדינה. ומי אשר כמוני, מקבל שוב ושוב את החיזוק לתיזה כי "צדק הוא רק של של כוכב".

מה מתרחש כאן לכל הרוחות - אתמה, אזעק.

שומו שמים. האם הקב"ה רואה את המתחולל כאן ממש - במקומותינו - מן המרומים?.

אז אשאל: מה אתם רוצים לכל הרוחות מ"חותמות הגומי". אלו, כמוצר חשוב, עושות את המוטל עליהן. עושות את מלאכתן. אתם סתם-לחינם מעליבים את חותמות הגומי. מה הן אשמות? מה הן חטאו?

בואו נא בטענות - רק אל אלו שלא עשו את מלאכתם.

עזבו את חותמות הגומי לחיות בשקט את חייהן. אל תפגעו בהן. הן אינן אשמות. מה כי תלינו כלפי חותמות הגומי. הן כלי עזר חשוב לעבודה יומיומית.

אתם לוחצים על הפלסטיק - והחותמת "עובדת" בדיוק כפי שצריך. "כמו שעון שוויצרי". לא זה המקרה כאן. כאן המערכת כשלה. חותמות הגומי אינן כושלות. להבדיל. רק שימו דיו כשצריך - ו"העסק עובד" - מצויין עובד.

אלא ש: "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יאמרו אזובי הקיר"??? מה אתם עוצמים עיניים מלעשות לבעור הנגע המפחיד הזה?. למה אתם שותקים?. הרימו קול זעקה.

אנא השם יתברך שמו לעולמי עד - הגיבור העליון והנורא - הושיע נא. וכי למה ומדוע אני פונה לקב"ה - תשאלו? אשיבכם.

והרי כך נאמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" [דברים טז יח].

וגם נאמר: "ויקו למשפט - והנה משפח" [ישעיה ה ז]

וזאת נאמר: "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת [ישעיה כח יז].

והנה נאמר "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ"

והרי נאמר כי "חרב באה לעולם, על עינוי דין ועל עיוות דין" [פרקי אבות ה ]

אז למי עוד נותר לפנות היום, בימים טרופים אלו ממש, אם לא רק ואך ורק לאבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו - לריבונו של עולם בכל הקשור ל"ריבון" של העם... .

גאל אותנו כבר את העם הזה - מייסוריו - כי רבים המה מספור.

המערכות השלטוניות, במקום להוות דוגמא אישית, אינן ממלאות תפקידן, תדיר, והכל עוצמים עין ושותקים.

לא עוד. קול העם - כקול שדי.

__________________
הכותב: משפטן, כלכלן, מוסמך במנהל עסקים.

תאריך:  15/12/2002   |   עודכן:  15/12/2002
פנחס (פיני) פישלר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
באחת השבתות ראיתי תכנית שנקראת מספרי סיפורים. בתוכנית זו סיפרה קולט אביטל על מקרה סברה ושטילה שהושווה בצרפת, שם הייתה צירה בשגרירות, לטבח באורדור בו, לדבריה נטבחו יהודים.
15/12/2002  |  אורי נטע  |   מאמרים
ברבים ממקרי המעילות, התברר לאחר איתור המועל כי כל הדגלים האדומים היו ידועים לרבים בחברה אולם לא נעשה דבר לבדיקת אותם דגלים. במילים אחרות הכתובת היתה על הקיר. כך לדוגמא, במקרה אתי אלון מבנק למסחר, ידעו רבים על בעיות ההימורים. במקרה אחר מנהל מכירות שמעל בחצי מיליון ש"ח מכספי החברה, נהג ללוות כספים מעמיתיו למקום העבודה בריבית של 5 אחוז לחודש.
15/12/2002  |  עופר אלקלעי, רו"ח  |   מאמרים
אזרחי מדינת ישראל הם ממשלמי שיעור המס מן הגבוהים בעולם. אולם, כשזה מגיע לזכויות האזרח במדינה בתחום זה, לא תמיד נשמר חוק חופש המידע - המאפשר לאזרחים ללמוד על המגיע להם. כך קרה, כאשר סטודנט למשפטים המתגורר בתל אביב, ביקש לדעת את זכאותו לקבלת הנחות בגביית הארנונה.
15/12/2002  |  מירב לוי  |   מאמרים
הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, והמדינה היחידה שאיום קיומי נשקף לה ולאזרחיה, עסוקה כל כולה בעצמה ובענייניה הפנימיים. ב-28 בינואר יילכו אזרחיה לבחירות, וכבר כחודש ימים מעסיקות הבחירות האלה את תשומת לב התקשורת והאזרחים.
15/12/2002  |  יוסי אחימאיר  |   מאמרים
המפתח העיקרי לצמיחה בתוצר לנפש הינו הפריון הכולל. בשנים 1960-1972 גדל הפריון הכולל של המגזר העסקי בקצב שנתי של 3.8%. מאז 1973 ועד 2001, קצב זה ירד באופן משמעותי ל-0.7% בשנה בלבד.
13/12/2002  |  דן בן-דוד  |   מאמרים