טראומת מלחמת לבנון, אומרים לנו, מלווה את ראש הממשלה הנוכחי ומונעת ממנו לפעול בנחישות הדרושה למיגור הטרור.

מה היה שם, בלבנון? מחבלים השתרשו בדרום לבנון ומשם שלחו זרועות רצחניות אל יהודים בכל מקום בעולם. מלחמת לבנון התכוונה להיות ניתוח אשר יעקור את השורשים הרצחניים משטח לבנון, ובכך ימית את הזרועות הרצחניות ושלום על ישראל. שר הביטחון היה אריאל שרון, מר ביטחון.

אז למה זה נכשל?

הרבה תירוצים הושמעו ונכתבו בתשובה לשאלה הנ"ל. אבל דומה כי מנקודה אחת כולם מתעלמים, המדיניות שמאחורי ניהול המלחמה:
את המלחמה ניהלו בשיטה של 'צעד אחד קדימה והמתנה עד לאישור הצעד הבא'. כלומר, זה הפך להיות ניתוח בהמשכים. כנראה, לא היה שם יעד מוגדר שיש להשיגו במהירות; אז במקום להשיג את היעד (שאיננו) בעבודה יסודית ומהירה, ולחזור הביתה מיד - יצרו שם ביצה טובענית שתבעה מעם ישראל קורבנות רבים, רבים מדי.

האם שר הביטחון של אז, טעה? הוא, ודאי, טוען שלא. זה נכשל רק מפני שהפריעו לו לעשות את העבודה שהוא יודע, ורצה כל כך, לעשות. בכלל לא עולה על דעתו האפשרות שיש ליקוי יסודי בהנחות היסוד או בצורת החשיבה (או בשניהם), וליקוי זה - הוא שהוביל לתוצאות הקשות בלבנון ובעוד כמה מהלכים מדיניים/צבאיים.

כדי להיות הוגנים צריך לציין, כי טיעון זה אינו מועלה אפילו על-ידי מבקריו החריפים ביותר, קל וחומר למעריציו הרבים של ראש הממשלה. כלומר, ליקוי זה הינו נחלת המערכת הפוליטית/מדינית/צבאית כולה.

מאשימים את ברק שברח מלבנון (בלחצן המתוקשר של כמה נשים) ובכך הזמין את תופעת לבנון אל תוך תחומי ישראל. זה נכון, כסופו (הזמני) של התהליך. הפלשתינים, מודל לבנון לנגד עיניהם, מקיזים את דמנו, ובטוחים כי התוצאה תהיה דומה לזו שהיתה בלבנון. והם, בסה"כ, די צודקים. בייחוד כשלוקחים בחשבון את העובדה ש(בניגוד לפלשתינים), עדיין אין למדינת ישראל יעד מוגדר לחתור אליו והיא מגמגמת קשות לפני, ותוך כדי, כל צעד שהיא עושה.

כבר רואים בחוש את ניצני התהליכים המוכרים כל כך מימי לבנון האחרונים, וכל היתר זה עניין של זמן וכמויות של דם.

'צחוק הגורל' הוא, כי מי שהחל את התהליך בכך שהשקיע אותנו בבוץ הלבנוני, או עוד קודם לכן, בהרס ימית ובנותיה - קיבל משר ההיסטוריה הזדמנות נדירה למקצה-שיפורים. ניתנה לראש הממשלה הזדמנות פז ליישם את הלקחים מן המהלכים הכושלים בלבנון, ולהגיע לתוצאות שונות באופן קוטבי מן התוצאות שהושגו אז; לפתור ביסודיות את בעיית העימות עם הפלשתינים ולהשיג לעם ישראל תקופה ארוכה-ארוכה, של שקט.

אבל הוא מחמיץ הזדמנות זו, כשם שהוחמצו כל קודמותיה. הוא לא (ניצל ולא) ינצל את ההזדמנות כי הוא לא מחפש פתרון אמיתי לבעיה. הוא, כמו כל הפוליטיקאים אצלנו, רק רוצה להגיע הביתה בשלום ושלא יגידו/יכתבו עליו דברים רעים.

אם מישהו רוצה להיות מנהיג אמיתי ולפתור את הבעיה - הנה כמה רעיונות יסודיים:

1. אין במציאות עניין פוליטי ששווה חיים ולו של איש אחד. אפילו לא שלום;

2. בעיקרון, ניסיון לרצח = רצח. מי שרוצה למנוע רצח המונים - עליו להגיב בחריפות כבר על ניסיון הרצח הראשון, גם אם לא פגע ולא גרם נזק;

3. סלחנות כלפי עבירות רכוש מתדרדרת לזילות חיי אדם;

4. תגובה קשה על ניסיון הפיגוע הראשון - תמנע את הניסיון הבא;

5. מתאבד שידע כי הוא מזמין בעקבותיו את כל משפחתו הקרובה - יישאר בבית.

ותקנו אותי אם אני טועה.